פייסבוק - גם ללמידה

קיבלתי הודעה במייל, לפיה תוייגה תמונתי ב"פייסבוק". נכנסתי ונחרדתי לראות אותי באחת מחניות הטיול השנתי שהיה אך יום קודם. אז זהו – כולם יכולים עכשיו להיכנס ולראות אותי עטוית כאפייה, שמחה בין תלמידי המתבגרים. אני צריכה שאיזה יליד דיגיטלי ילמד אותי למחוק את התיוג הזה
.
בכלל, ה"פייסבוק" הוזכר במהלך הטיול לא אחת. כשנפרד מאיתנו המדריך לשלום, הוא נשאל ברוב קולות: "יש לך פייסבוק?" – בבחינת רצון להקל על צער הפרידה ולהישאר איתו בקשר, ולו וירטואלי. גם שלל הפוזות צולמו ותועדו למען העלותם לפייסבוק.

ההסתייגות המסויימת הזו משלטון הפייסבוק עומעמה היום, כשהתבשרתי שתלמידי ב-ט' פתחו קבוצה בפייסבוק לצורך למידה. הם מתכוונים להעלות לשם סיכומים לקראת מבחנים, ללמוד יחד, לעזור זה לזה ועוד ועוד.
פתאום חשבתי שזה בעצם נפלא שהם מעצבים לעצמם את סגנון הלמידה ואת המרחב המקוון שלהם. הם לוקחים אחריות על הלמידה, מגלים יצירתיות ויוזמים באופן עצמאי. הלא לכך אנחנו מחנכים אותם?! הפייסבוק הוא חלק מסביבת הולדתם. הם רותמים את הסביבה הזו באופן טבעי גם ללמידה. אני בהחלט סקרנית לדעת מה יקרה שם בקבוצה, אם הפעילות בה תשרת את מטרות הלמידה, מי יקח בה חלק? האם היא תהיה פתוחה לכולם? האם תחזיק מעמד ותהיה פעילה לאורך זמן?
זה משמח אותי, ועל אף שאני חובבת שליטה, אין לי בעיה עם הערוץ העצמאי. ברור לי שלמורים וגם להורים – המהגרים הדיגיטלים – יש עדיין תפקיד וחשיבות גם בכל הקשור לשימוש ילדיהם ברשת החברתית ללמידה. למשל, הנחלת הצורך והדרכים לבחון את אמינותו של המידע אליו הם נגישים.ועניין אחר, שאמנם לא קשור ישירות ללמידה, אך נובע מהחברות ברשת – יש להסביר למתבגרים (המתוחכמים, אך התמימים לעתים) את הצורך בשמירה ולו מסויימת על פרטיותם.

שיעורי בית - ההכרח שנמרח....

רבות דובר ונדרש אודות שיעורי הבית ומידת נחיצותם ללמידה. הדיון בסוגייה לא מנותק מההקשר של היחסים המשפחתיים ולוקח בחשבון את המתחים העצומים המתלקחים עם שאלת השאלה: "היו שיעורים היום?"....

נדמה, שסף הרגישות של התלמיד ושל הוריו סביב הכנת המטלות הוא מאוד נמוך. התלמיד חש שהמשימות שניתנו בכיתה קמות עליו לכלותו, וההורים נעדרי האינפורמציה ממקור ראשון מתקשים לא פעם לתת אמונם בצאצאם. מה עושים?

כמורה למאות תלמידים מתבגרים וכאמא לשניים, ברור לי כי המפתח לביצועים טובים יותר ולהסרת מתחים הוא באירגון יעיל. ללא ספק, ייטב לכולם - התלמידים, ההורים והמורים - אם המשימות היומיות הניתנות לכלל התלמידים בכיתה תהיינה מרוכזות במקום אחד, ולא כתובות במחברות השונות עפ"י תחומי הדעת. נכון שלרוב הילדים יש יומנים, אך מגיל מסויים המורים לא מטפחים בקרב התלמידים את ההבנה בחשיבות התיעוד באמצעותו והוא נותר כר לברכות ושאר קישקושים.

בנוסף, ברור כי השאלה האוניברסלית המקוממת "היו שיעורים?" תהיה מיותרת אם האינפורמציה הזו תהיה נגישה להורה ישירות, ללא תיווך הילד.

עשיתי מעשה. פתחתי לתלמידי כיתת החינוך שלי בלוג לפרסום שיעורי הבית. מיניתי חמישה ילדים (כמספר ימי הלימוד העיוניים בשבוע) האחראיים להכנסת התכנים באופן יומיומי. ובא לציון גואל!

עכשיו גם תלמיד שנעדר בעוון שפעת חזירים, מי ש"הבריז" מבית הספר, מי שסתם חלם בשיעור וגם ההורים של כל אלה יחדיו יכולים להתעדכן בשיעורי הבית ולוותר על השיח השבלוני מעורר המועקה. כמחנכת הכיתה אני יכולה לעקוב בעזרת הבלוג אחר תכני הלימוד של תלמידי במקצועות השונים וכן להתרשם ממידת העומס המוטל עליהם (ולהתערב במקרה הצורך). המורות המקצועיות ואנוכי יכולות להשתמש בתעוד זה כתרשומת נוחה למעקב אחר התקדמות הכיתה. אני מניחה שגם להנהלת בית הספר יכול להיות ענין בהצצה לבלוג מדי פעם.

http://www.shiureybait.blogspot.com/

זה הקישור לבלוג שלנו. למותר לציין, שחיש קל נפתחו כדוגמתו גם לכיתות האחרות.

איזה תענוג היה להם - צופן העתיד על פי אסימוב

"איזה תענוג היה להם". זה שם סיפורו הקצר של איזק אסימוב. סיפור חובה של אחד מגדולי היוצרים של ספרות המדע הבדיוני, שהחל לפרסם את ספריו ב-1938(!). כיוון שביצירותיו ניסה לתאר את ההתפתחות העתידית של תרבות הטכנולוגיה המודרנית, חובה על כל מי שמתעסק בתרבות זו (אני...) לחזור ולקרוא אותו.

גיבורי הסיפור הם מארג'י וטומי, החיים בשנת 2157. השניים מצאו "ספר אמיתי". הם ניזכרים שסבא שלהם סיפר להם, שסבא של סבא שלו סיפר שכשהוא היה ילד קטן הסיפורים היו מודפסים על נייר.

הילדים הופכים את הדפים הצהובים והמקומטים, ומעידים על כך ש"זה מצחיק נורא לקרוא מילים שעמדו דוממות במקום לנוע ולעבור כפי שהן אמורות לעשות - על מסך.... ואחר כך, כאשר שבו אל הדף הקודם, היו עליו אותן המילים שהיו עליו כאשר קראו אותו בפעם הראשונה".

טומי טוען שזה בזבוז, שהרי על מסך הטלויזיה שלהם יש בודאי מליון ספרים והוא טוב בשביל עוד המון. ובודאי שאין צורך להשליכו כמו את הספר מהנייר בגמר הקריאה.

אני לא יודעת אם אסימוב מודע לכך, אבל על שמו אפשר לרשום את המצאת הספר הדיגיטלי. הוא קרא לזה "ספר טלי" (מלשון טלויזיה).

העובדה כי הספר שנמצא הוא ספר לימוד נותן למארג'י הזדמנות לבוז ללימודים השנואים עליה בגלל המורה המכאני שלה. כיוון שהיא נכשלת בכל המבחנים שערך לה המורה, אמה הזמינה את מפקח המחוז. וזה הגיע עם..... תיבה שלמה של כלי עבודה עם חוגות וחוטי חשמל. הוא פרק את המורה לחלקים (מארג'י קיוותה שהוא לא ידע כיצד להרכיבו בחזרה). ואיך נראה המורה המתוקן? - גדול ושחור ומכוער, עם מסך גדול שעליו נראו כל השיעורים ונשאלה כל השאלות. החלק שהיה שנוא על מארג'י ביותר היה הסדק שבו היה עליה לשים את שיעורי הבית ואת המבחנים שלה. היה עליה לכתוב אותם תמיד בצופן ניקוב אותו למדה כשהיתה בת 6, והמורה המכאני היה מחשב את הציון כהרף עין.

מארג'י נזכרת שפעם לקחו את המורה של טומי למשך חודש כמעט משום שמגזר ההיסטוריה היה חשוך לחלוטין.

טומי מסביר בידענות למארג'י שהלימודים לפני מאות שנות היסטוריה לא היו כמו הלימודים שלהם. ועיקר פליאתה היא על כך ש"לא היה להם מורה רגיל, אלא הוא היה בן אדם". -"בן אדם? איך יכול בן אדם ללמד?" "ובכן, הוא היה רק אומר לילדים ולילדות דברים ונותן שיעורי בית ושואל אותם שאלות".

"בן אדם הוא לא די פיקח".

לא די מההתפעלות הזו והיא מבינה שאותו בן אדם זר לא נמצא היה בבתי הילדים כמו שהמורה המכאני בביתה, אלא ש"שלמורים היה בניין מיוחד וכל הילדים היו הולכים לשם". היא נמשכת לקרוא עוד ועוד אודות בתי הספר המצחיקים האלה.

היא מתקשה לתפוס שכל הילדים בני אותו גיל למדו אותו דבר, שהרי אמא שלה אמרה לה ש"צריך לכוון את המורה שיתאים לשכל של כל ילד וילדה שהוא מלמד וכי צריך ללמד כל ילד בצורה שונה".

בסוף הסיפור מגיעה השעה בה היא נאלצת להיכנס לחדר הלימודים, הסמוך לחדר השינה שלה. המורה המכאני כבר דלוק וממתין לה. המסך מואר והוא אמר: "שיעור החשבון היום הוא על חיבור שברים פשוטים. בבקשה הכניסי את שיעורי הבית של אתמול לסדק המתאים".

היא היתה מהרהרת בבתי הספר העתיקים שהיו הם כאשר סב סבה היה ילד קטן. כל הילדים מכל השכונה היו באים צוחקים וצווחים לחצר בית הספר, יושבים יחד בכיתה, הולכים יחד הביתה בסוף היום. הם למדו את אותם הדברים, כך שיכלו לעזור זה לזה בהכנת השיעורים ולשוחח על כך.

והמורים היו אנשים.....

המורה המכאני היה מבזיק על המסך: "כאשר אנחנו מחברים שברים של 1/2 ו-1/4..." מארג'י היתה מהרהרת באהבה שאהבו זאת בוודאי הילדים בימים ההם. היא היתה מהרהרת "בתענוג שהיה להם".

קראתי את הסיפור הזה כילדה. אז חשבתי שאסימוב מצייר מציאות עתידנית נועזת. היום כשאני קוראת את הדברים אני לא מתפעלת מהחידוש המהפכני שבהם.

יותר מכל עולה מהסיפור הצורך המשווע באינטראקציה החברתית גם בהקשרים של למידה. נראה, שכל חדשנות טכנולוגית שלא תיקח צורך אנושי זה בחשבון, תעורר בקרב הלומדים געגוע עמוק.