שיתופון - מי מכיר מי יודע?

פגשתי לראשונה בכלי הזה במסגרת של השתתפות ב-e-game (משחק המתנהל דרך המייל). כיוון שההתנסות החד פעמית הנ"ל לא היתה מוצלחת, ולא איפשרה להבין את מהות הטכנולוגיה, חיפשתי עוד על הטכנולוגיה. זה מה שמצאתי: שיתופון הוא מערכת לניהול מקוון של פעילויות קבוצתיות מובנות, שאותן קשה ליישם בעזרת פורום או דוא"ל. שיתופון אינו כולל תכנים והשימוש בו יכול להתאים לכל נושא ובכל רמה - מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה. הוא מציע למורה תבניות מוכנות ליישום מגוון סוגים של הפעלות קבוצתיות מובנות. הוא מחולל שבעזרתו אפשר ליצור תבניות חדשות ולהתאימן לצורכי ההוראה. אפשר להשתמש בשיתופון ככלי עצמאי או בשילוב עם סביבות לניהול קורסים מקוונים. אני לא בטוחה שההגדרות האלה אומרות לי משהו. אני ממליצה לעמיתי להתנסות להכנס לדוגמאות שבקישור הזה. אם מי מהקוראים יכול לשתף אותנו ביישומים קונקרטים מוצלחים ב"שיתופון" - אשמח לתגובות.

הידד לנייד!

בהמשך לרשומה הקודמת אודות חוסר יכולתי להשתמש במחשב נייד בבית הספר, קראתי על המיזם הפרטי "מחשב לכל מורה" על פיו עד שנת 2012 לכל מורה יהיה מחשב נייד. משרד החינוך – בראשות השר סער – שם לו ליעד גם את החדרת הקדמה הטכנולוגית. הוא אמנם לא רוכש (חלילה) את המחשבים, אלא דואג להכשרת המורים במיומנויות אינטרנט בסיסיות. שני דברים בעניין:
זה אכן סמל סטטוס לא מבוטל להתהלך עם מחשב נייד. אך יש גם לקבוע סטנדרטים בהקשר ללמידה המתוקשבת וגם לפקח על היישום.
אולי סוף סוף יהיה במוסד החינוכי גם טכנאי מחשבים דרך קבע. כזה שלא ישאל אותי אם איזה חוט אני רוצה להתחבר לאינטרנט.
קראתי באחד הטוקבקים של הכתבה לעיל את מחאתה של " ענת מורה מהמרכז", הקוראת לצייד גם מורים שאינם מהפריפריה במחשבים לצרכי הוראה. אני מצטרפת לקריאתה. נמאס לממן את משרד החינוך.

לכודה בלי רשת

לפני שבוע הגעתי – שלא כהרגלי – עם המחשב הנייד שלי לבית הספר. רציתי לשתף את תלמידי בנתונים עדכניים אודות הנושא בו אנו דנים בשיעור היסטוריה. חיפשתי כה וכה את הרשת האלחוטית אליה אני יכולה להתחבר לאינטרנט, אך לשווא. פניתי אל אחראית המחשבים, וזו השיבה לי שאני צריכה חוט. "חוט?", "לאן את רוצה שאתחבר איתו?"... בקיצור – אין רשת אלחוטית בבית הספר. אין לי מה לעשות עם המחשב בחדר הכיתה. איך לא ידעתי את זה עד עכשיו?
אני בטוחה שזה לא ענין כספי. זה הרבה יותר פשוט, והרבה יותר עצוב – באינטרנט משתמשים במעבדות המחשבים, או המזכירות במשרדן, או המנהלת בחדרה. מה פתאום שמורה תצטרך חיבור לרשת מחדר הכיתה? אני מקווה להבהיר את הצורך וההכרח. יתרה מזו – הבעתי בפני המנהלת את חזוני הבלתי מופרך על פיו יהיה בחדר הכיתה בה אני מלמדת באופן קבוע גם מקרן ומסך, כדי שהשימוש בחומרי הרשת לא יתבצע רק בהיכל הקודש (קרי: חדר המחשבים). העובדה שכדי להשתמש בחדר המחשבים בבית הספר יש לעלות שתי קומות מכיתת האם, מדגישה את ההפרדה המרגיזה בין הלמידה לטכנולוגיה. ההליכה לחדר המחשב היא בבחינת טקס, שיש לתאמו מראש בין הנוגעים בדבר. בכיתה, כאמור, לא ניתן להשתמש במחשב, ואילו בחדר המחשבים לא ניתן לנהל דיון עם התלמידים הישובים מול מסופיהם. זה אפשרי ופשוט לגשר על התהום הזו. צריך להכיר בקיומה וצריך לשנות את החשיבה (וכן, גם להשקיע קצת כסף).

בגרות ב"בלוגריזם"

אני כבר לא זוכרת איך, אבל תוך שיטוטי ברשת הגעתי גם לבלוג של בחור הודי (כן, קוראים לו ...amit), שהוא לפרנסתו בלוגר מקצועי. הוא מאציל ממוחיותו והקים "בית ספר לבלוגרים". אני מסכימה שיש לא מעט ללמוד איך לנצל את הכלי הזה בצורה האופטימלית, בפרט אם המוטיבציה היא כלכלית. אני כנראה כבר לא ארכוש אצלו את רזי המקצוע; ואם אצטרף לאיזה סדנא הודית, אז רק של שתיקה.

אנשים עם ערכים

הכוונה לכנס הישראלי של כותבי הערכים בוויקיפדיה, עליו מתבשר כל מי שנכנס לעמוד הראשי של האנציקלופדיה. הכנס יערך בקמפוס אוניברסיטת ת"א ב-15 לינואר 2010 לרגל הערך ה-100,000 בעברית שכנראה יכתב בסמוך ליום זה. נכנסתי לתכנית הכנס, ואז כמו היכתה בי באופן חד ההבנה האמיתית מה היא ה-וויקיפדיה. מהו השיתוף הזה בין הגולשים. איזה עוצמה יש לזה. תכנית הכנס הזויה משהו, אבל זה סוד חינה. גם היא תשתנה בטח עוד פעמים רבות על ידי הגולשים עד לקיום הכנס. שווה לעקוב אחרי העריכות. שיעור ב-ווב 2. שיעור בדמוקרטיה.

מקשים קושיות

ליצירת הפסיפס הגדולה הזו קראה האמנית אפרת פלג SKIP. היא עשוייה מ-5,600 מקשי מקלדת (!) ומעבר לערכה האסתטי, היא מעוררת שאלות על טכנולוגיה ואקולוגיה גם יחד.

בעקבות עבודותיה של אפרת עם מקלדות ממוחזרות, למדתי פרק בסידור מקשי המקלדת. מעולם לא נתתי על כך את דעתי קודם לכן. הדברים שלהלן יעסקו, אם כך, בכוחו של הרגל. בסיומם קושיה על מקשים.

סידור מקשי האותיות במקלדת האנגלית נקרא "qwerty" על-שם הרצף בצד השמאלי של שורת האותיות העליונה.
בשנת 1870 פותחה מכונת הכתיבה המסחרית הראשונה. המכונה היתה בנויה מלוח מקשים. כל מקש היה מחובר למנוף שבקצהו גלופה של האות המתאימה. בתחילה סודרו האותיות לפי סדר האלפבית, כמתבקש. אבל היתה בעיה - כשהמשתמש היה מקליד צירופי אותיות מסוימים במהירות המנופים היו נתקעים זה בזה. במקום לשפר את המנגנון פוזרו האותיות על-פני לוח המקשים באופן שימנע (או יקשה על) התנגשויות כאלו. כך נולד לו הסידור qwerty השריר וקיים עד היום (אני בטוחה שכל מי שקורא גם בודק עכשיו האמנם...).
גם כשהמנגנון של מכונת-הכתיבה השתפר וכבר לא היה צורך בסידור מיוחד (ובודאי שעם הופעת מכונות הכתיבה החשמליות) הסידור לא השתנה! למה? כי אנשים כבר התרגלו לסידור הישן; מי רוצה מכונת-כתיבה שאף מזכירה לא יודעת להקליד עליה? כשהגיע הזמן להמציא את מקלדת המחשב לא היתה סיבה להסס: היה מערך מקשים אחד שכולם רגילים אליו, לא היתה סיבה לחפש חלופות. אז למה זה סידור האותיות במקלדת? כי ככה אנחנו רגילים.
ברור, שהסידור הנוכחי אינו בהכרח הנוח, המהיר, היעיל, הבריא, הקל ליותר ללימוד וכו'. ואולי אף ההיפך. כל היתרון בו הוא שאנשים רגילים אליו כמעט מאה וחמישים שנה.
זו סוגייה מעניינת מהרבה אספקטים ונושקת לתחומים רבים – הנדסת אנוש (תכנון מימשקי משתמש), פסיכולוגיה, היסטוריה, מדע, פיזיולוגיה, תרבות ועוד ועוד.
ובכל זאת שינוי וקידמה חיוביים - השתלטות המחשבים על חיינו הולידה גם מיקלדות ייעודיות לאנשים עם מוגבלויות שונות. ומה יעשו כל מסכי המגע (טכנולוגית ה-touch) למקלדת המסורתית?
ואם לא לשנות את הסידור, לא הגיוני שיתווספו מקשים המיוחדים לתקשורת המקוונת? לא מגיע סוף סוף מקשים מיוחדים ל"ריגשונים" הנפוצים?! אני תובעת בזה את עלבונם. :(

ללמוד זה כן משחק ילדים

אתגר אמיתי הוא לנסות ולעורר מוטיבציה ללמידה. משחק הוא דרך ידועה ומוכרת ליצור חוויית זרימה אופטימלית (על פי מרכיבי תיאורית ה-flow). טכנולוגיות המחשב יכולות למקסם את מרכיבי המוטיבציה האישית והבין-אישית בכל הקשור לפעילות משחקית לימודית. בקורס "פיתוח משחקים לימודיים מתוקשבים" אנו עושים קישור מתמיד בין משחק ללמידה, על אף שלפי פיאג'ה ראויה ההבחנה בין השניים.
בימים אלה אני עסוקה בהערכת משחקים לימודיים על פי מודלים קיימים. המטלה שהוטלה עלי היתה לנתח משחק לימודי טוב, שאינו מתחומי השפה או החשבון (תחומים בהם עוסקים רוב המשחקים הידועים). הכוונה היא, שבתום הקורס אפתח משחק לימודי טוב גם בעצמי. לא פשוט.

מעריב nrg מאתמול מבשר במדור הטכנולוגיה על פיתוח של משחקים לימודיים ספציפיים לילדים בארה"ב. למשל, משחק בביולוגיה המיועד לילדים בחטיבת ביניים ותיכון, שהמטרה בו היא להציל מטופל מזיהום בקטריאלי. במקביל, צוברים השחקנים ידע על ביולוגיה תאית ומדע המולקולות. הבנתי מהכתוב, שמי שפיתח את המשחק חבר באיגוד המדענים של ארצות הברית, כלומר מומחה תוכן. אין ספק, שאם הילדים ישחקו במשחקים לימודיים טובים "תהיה לכך השלכה משמעותית על למידה בסביבה רשמית ובלתי רשמית". לשם כך, גם מומחי התוכן – המורים בתחומי הדעת השונים – צריכים להבין שמשחקים איכותיים יכולים להיות מרכיב חשוב מאוד בחינוך. פיתוח משחק טוב דורש השקעת משאבים רצינית. בעידן הלומדות ה"סגורות" של שנות ה-90' היו חברות ישראליות שמצאו כדאיות כלכלית בפיתוח משחקים מקוריים בעברית, שנמכרו על גבי דיסקים. נכון, שמיטב המוחות עסקו בהעתקה צריבה ושאר ענייני הפרת זכויות, ובכל זאת, משחקים חדשים יצאו לאור חדשות לבקרים. נדמה לי, שעם השתלטות האינטרנט על חיינו בא הקץ על הפיתוח הישראלי המקורי של משחקים. עכשיו הכדור צריך לעבור מהחברות המסחריות אל האמונים על הפדגוגיה. אלו צריכים להבין ולהשתכנע כי משחק חיוני ללמידה. אם תבשיל בהם ההכרה אולי תצא מהם הבשורה.

ממצגת לינארית ליחידת לימוד אינטראקטיבית

לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי (10 דצמבר) – ביקשתי מתלמידי בכיתות ט' להתחלק לקבוצות והטלתי על כל קבוצה לחקור זכות אדם אחרת (שוויון, כבוד, פרטיות, חופש ביטוי, חופש עיסוק ועוד ועוד ועוד). כל קבוצה התבקשה להכין מצגת בת מקסימום 10 שקפים אותה היה עליהם להציג בפני חבריהם וללמדם אודות מהות הזכות שחקרו וחשיבותה.
התוצרים בהם צפינו כעבור שבועיים של הכנות היו מרגשים עד מאוד. באופן כמעט אינטואיטיבי הכינו כל התלמידים, מבלי שקראו לזה כך - יחידות לימוד מתוקשבות אינטגרטיביות.
המצגות אותן הכינו מייצגות תפיסה מרחבית של הלמידה. היה בהן טקסט, אלא שזה אופיין בקישוריות גבוהה – גם בתוך המצגת עצמה וגם למקורות במרחב הרשת. מה לא היה שם? קישורים לסרטונים קצרים ומרגשים מ-youtube (יש שפע של סרטים הרלבנטים לנושא זכויות אדם), הפנייה לאתרי חדשות ובהם דוגמאות אקטואליות מהן ניתן ללמוד על הפרת זכויות, הקלטות של מהדורות חדשות, קישורים לאתרי אירגונים לשמירת זכויות אדם, גרפים, טבלאות ושלל סרטי אנימציה – חלקם מקוריים וגאוניים.
התענגתי מהיצירתיות שלהם. כך למשל, את הזכות לפרטיות הסבירה קבוצה אחת בעזרת שתי דמויות – pri (פראי) vecy (ו-סי). 'פראי' מחזר אחרי 'סי' ופוגע אגב כך בפרטיותה. מקסים, לא? "הרומן" בין השניים הוצג הודות למדיה הדיגיטלית באופן מסתעף ומשולב עם סעיפיו הטקסטואלים הפורמליים של החוק להגנת הפרטיות.

ד"ר פסיג מאוניברסיטת בר-אילן הצביע על מיומנויות חדשות שיש להקנות לתלמידים בעידן האינטרנט.
שימוש באמצעים טכנולוגיים, כדי לאסוף מידע. שימוש באינטרנט, באמצעי תקשורת חדישים, והפקת המירב מהאמצעים האלה.
בדיקת המידע – אבחנה בין עיקר וטפל.
הצלבת מידע ממקורות שונים, כדי להפיק ממנו את המקסימום.
יכולת בחירה במידע הנחוץ, מתוך מיגוון עצום של נושאים ומידע שיהיו נגישים.
מציאת קשר בין המידע לבין התנסות אישית של התלמיד.
העברת המידע במהירות, כדי שהתלמיד לא ייחשב "איטי".
אירגון מחדש של המידע.
יכולת חקירה – כדי שהתלמיד יוכל לבחון ולחקור את המידע.
לימוד שיתופי – כמות המידע העצומה גדולה מיכולתו של אדם אחד לטפל בו. יש ללמוד מיומנויות לחלק את הטיפול במידע בין כמה אנשים, כדי שכולם יוכלו להפיק ממנו תועלת.

אני חושבת שהפרוייקט שביצעו תלמידי הוכיח, כי יש להם, כמעט באופן אינטואיטיבי את המיומנויות הקוגניטיביות האלה. הייתי שמחה לקחת לעצמי את הקרדיט, אבל אם להיות כנה, בעלי הרמה הגבוהה רוכשים אותן גם בלעדי (המורה) ומבלי מודעות תוך הלמידה במרחבי הרשת. צריך לחשוף אותם עוד ועוד להתנסויות שדורשות מיומנויות אלה, ורצוי גם באופן קבוצתי. הלמידה הקבוצתית/שיתופית - השיח, ההפריה ההדדית, הויכוחים, הספקות, נקודות המבט השונות – חשובה להבניית הידע.

מעת לעת

ב"חדשות ערוץ 2" אמש שודרה כתבה על מיזם חדשני בחינוך של חברת "עת הדעת -Time to Know"". בכיתות שבהן מותקנת המערכת יושבים כל התלמידים ליד מחשבים ניידים, המחוברים למחשב של המורה. לימוד החומר ותרגולו מתבצעים באמצעות המערכת, אך גם למורה חלק חשוב בשיעור: הוא מדבר עם התלמידים, מנהל אתם דיון ומקדיש לכל אחד מהם תשומת לב אישית.
המערכת מנתחת את ביצועי התלמידים ומציגה בפני המורה בזמן אמת תמונת המצב בכיתה, כך שהוא יודע מי זקוק יותר לעזרתו. בעתיד, מקווים בחברה, גם שיעורי הבית יבוצעו באמצעות המערכת. המערכת הטכנולוגית של עת הדעת פועלת כיום באופן ניסיוני בכמה בתי ספר יסודיים בישראל ובארה"ב, ובקרוב יתחילו בתי ספר נוספים להשתמש בה.

בכתבה הטלוויזיונית דובר לא מעט על ההשקעה הכספית בת המיליונים הרבים במיזם. זו כמובן באה ממשקיע פרטי, ולא חלילה מהמדינה.

אני לא מכירה את התכנית, ונדמה לי שיש גם מעטה חשאיות לא מבוטל על פרטיה טרם תשווק באופן מאסיבי. האם יש בה חזון לשינוי אמיתי ומהותי של מערכת החינוך? קל יותר יהיה לי לחוות את דעתי הצנועה כשאפגוש את החומרים אותם מפתחת החברה. בינתיים, אני שמחה. גם המורות שהתראיינו בכתבה דיברו על מהפך שעברו מטכנופוביה לניהול כיתה מתוקשבת ביד רמה, גם יאיר לפיד הביע משאלת לב שילדיו ילמדו במתכונת כזו, והכי חשוב - סוגיית התאמת מערכת החינוך לעידן המידע עלתה לסדר היום במסגרת עתירת רייטינג.

אני אוהבת את השם של החברה הזו, על רב משמעויותיו. אינני מקדמת מכירות שלהם, ובכל זאת כדאי לצפות בסרט התדמיתי הזה, במיוחד בפתיח הממחיש כמה כלום לא השתנה במערכת החינוך ב-200 השנים האחרונות.

חזות הכל

את המקלדת הגאונית הזו יצרה השבוע האמנית אפרת פלג (שהיא לגאוותי הגדולה גם אחותי).

וכך כותבים ד"ר נחמיאס וד"ר מיודוסר במאמרם "אינטרנט בחינוך: תמונת מצב ומגמות לעתיד":
"משחר האנושות הייתה השפה החזותית אמצעי חיוני שבו השתמשו בני האדם לייצוג העולם שמסביבם, רעיונות ורגשות. מציורי הקיר במערות האדם הקדמון ועד למציאות המדומה העכשווית, ממלאים חומרים חזותיים תפקיד מרכזי בחיינו. עם זאת, במשך מאות שנים, המילה הכתובה והמילה המודפסת היו הערוץ המרכזי לייצוג ידע ולהעברת מידע בכלל ובתהליכי הוראה ולמידה בפרט (Baron, 1997) . תמונות שולבו בטקסט בעיקר למטרות המחשה או קישוט. כיום, טכנולוגיות המבוססות על מידע חזותי...החזירו את הייצוג החזותי למרכז הבמה בעוצמה רבה."

נדמה לי שעל זה נאמר שתמונה אחת (כלומר ייצוג חזותי) שווה אלף מילים, לא?

ניהול אתר = עזרה בקליטת מהגרים

באחת מרשומותי הקודמות תארתי את חזון הפיתוח והשימוש של האתר הבית ספרי עליו אני אמונה. הבטחתי (גם לעצמי) להמשיך ולשתף בהתמודדותי עם חבלי ההטמעה. אקדים ואומר, שהם לא פשוטים כלל. הסוגיות עמן אני מתמודדת באופן יום יומי כמנהלת האתר ותכניו הן רב תחומיות. חלקן נוגעות לעניינים אירגוניים-מנהלתיים (מי נותן את ההוראות למי? האם אוטונומיה של מורים מקצועיים בהכנסת תכנים מצריכה הגדרה מחודשת של תפקידי הרכז המקצועי ועוד ועוד). חלק מהדילמות מתעוררות עקב ריבוי ה"מיגזרים" המרכיבים את קהילת בית הספר - הכוונה היא לתלמידים, להורים, למורים. אלו לא רק בבחינת 'קהל יעד' אלא גם אחראיים לחלק מן התכנים. איזה תכנים? באיזה מינון? לאיזה צורך? מי מפקח? - על שאלות אלו ואחרות יש לענות באופן מתמיד.

אך מעל לכל - פיתוח האתר הבית ספרי והטמעת השימוש בו קשורים ישירות לתרבות התקשוב הבית ספרית בכלל, ומידת אוריינותם התקשובית של השותפים לתהליך החינוכי.

שתי סיטואציות מן השבוע האחרון חידדו אצלי את ההבנה שעבודת החריש עוד רבה, ואלו הן:

- מורה שהגישה לי ניירות כתובים בכתב יד צפוף ואמרה - תכניסי את זה לאתר (יתכן ואמרה 'בבקשה'). התגובה הראשונית שלי היתה זעם ("מה היא חושבת לעצמה החצופה?! שתדפיס את זה בעצמה ותשלח לי במייל את הקובץ בפורמט דיגיטלי אותו ניתן להכניס לאתר"). מהר גם הבנתי, שאין בפנייתה משום עצלות או ניצול כישורי ההדפסה שלי. היא פשוט חושבת אחרת. מה שנקרא בשפה האקדמית "מהגרת דיגיטלית", הנמצאת ב"תפר" שבין העולם הישן לעולם הדיגיטלי החדש. היקלטות המהגר בסביבה הזרה תהיה קלה יותר אם מישהו יעזור לו לרכוש את השפה החדשה. זה כנראה תפקידי ביחס להכשרת המורים באירגון בהקשר לשימוש באתר.

-הדוגמא השניה גם היא בגדר "כילאיים" - בין המסורת לקידמה. מורה הכניסה הודעה להורי כיתתה באתר בזו הלשון: "הורים יקרים, פרטים על מסיבת חנוכה הקרבה תוכלו לקרוא בדפים שבילקוטי ילדיכם".

דוגמאות אלו ועוד רבות ומגוונות מלמדות שוב ושוב ושוב על כך שהקושי בהחדרת השינוי הוא לא טכנולוגי גרידא. הוא כרוך בשינוי בתפיסת עולם, בחשיבה. וזה, מן הסתם, קשה ומאתגר יותר לחולל.

אז מה עושים?

לא מתייחסים אל הציבור (על מגזריו השונים כאמור לעיל) כאל מיקשה אחת. פורטים אותו, מפלחים אותו לקבוצות בעלות מאפיינים זהים, ומתאימים את אופני החדרת השינוי לדרגה האוריינית בה נמצאים הגורמים הרלבנטים.

משתמשים בכל טקטיקה פסיכולוגית ידועה ושחוקה ככל שתהיה להגברת המוטיבציה - חיזוקים, גירוי, תחרות וכו' - בקרב מכניסי התוכן וצרכניו גם יחד.

לא מאבדים את הסבלנות ולא מתייאשים.

חינוך לחשיבה בעולם דיגיטלי הוא קודם כל חינוך, וככזה הוא תהליך - ארוך, לא תמיד מספק, לא פעם מתסכל, אבל הכרחי.