המשיח ישלח הודעה בפייסבוק

בחודש פברואר יצויין בישראל יום "האינטרנט הבטוח". בימים אלה אני דולה ברשת (בזהירות ושמירה על כללי בטיחות כמובן) חומרים בהם ניתן יהיה להשתמש במסגרת ההסברה בכיתות בית הספר. כך מצאתי את הסרטון הזה. הרב מסביר בשלל אמצעים, דרמטיים וקומיים מדוע המחשב, האינטרנט, והפייסבוק בפרט מסוכנים ופסולים. אחת השאלות המעניינות העולות מהצפייה, היא מי העלה את ההרצאה למדיה ה'משוקצת' ומי קהל היעד של הסרטון הזה. לכיתתי אראה אותו לא במסגרת הדיון בסכנות שברשת, אלא אולי כשנעסוק ב-רטוריקה או נדון בקונפליקטים תרבותיים בישראל.

מי אני ומה שמי - על אנונימיות ברשת

הבלוג שלי אמנם לא להיט היסטרי בקרב הגולשים ברשת, ובכל זאת אחת לכמה זמן נשתלת בו תגובה. רוב המגיבים מזדהים בשמם (זה עדיין לא אומר שאני מכירה אותם), וחלק מגיבים באופן אנונימי. חוץ מזה שזה מסקרן מאוד לדעת מי מאחורי הטוקבק, זה בינתיים לא ממש קריטי עבורי להתחקות אחר זהות הכותבים, שכן לשמחתי התגובות להן זכיתי עד היום הן חיוביות, מפרגנות או סתם ענייניות.
כיוון שמחקר הסיום שלי עוסק בשימוש ב-בלוג בהקשרי למידה, אצטרך לתת את הדעת לגבי האופן בו עושים הלומדים שימוש ביכולת להגיב על הרשומות. האם יש לחייב אותם להגיב בשמם? האם גם במסגרת למידה פורמלית יש לאפשר תגובות אנונימיות? עוד לא החלטתי. אני מאמינה שזו תצטרך להיות החלטה משותפת שלי ושל התלמידים.
נושא החקר שלי מביא אותי לקרוא ביתר עיון 'טוקבקים' של ידיעות חדשותיות באינטרנט. אין ספק, שפרשת התביעה האקטואלית נגד הגב' נתניהו משמשת כר נרחב להגיגי כל עילגי האומה. חלק מהדברים הנכתבים הם בגדר דיבה לשמה. הכל ידוע, אלא שנתניהו הנתבעת הגישה תביעה נגד "מעריב" והעיתונאי בן כספית על הוצאת לשון הרע בגין פירסום כוזב הקשור בעקיפין לפרשת התביעה.
מה שאני רוצה לומר הוא, שגם בתגובות חלק מהגולשים לכתבות ברשת יש משום עבירה פלילית. כדאי לדעת, שהעובדה שאנשים מגיבים בעילום שם לא מגינה עליהם, שכן בתי המשפט יכולים לחייב את ספקיות האינטרנט לחשוף את פרטיהם של גולשים ומנויים.
אני יודעת שהוגשה בכנסת הצעת חוק לאסור טוקבקים אנונימיים, וזאת כדי להרתיע את המשמיצים ולהקל על חשיפתם במקרה של דיבה.
רציונאלית ברור לי שזהותי ידועה וטביעות אצבעותי גלויות (בודאי לספקיות האינטרנט) גם כשאני לא מסגירה את זהותי ברשת. אני חושבת שכולנו פועלים ברשת עם הדחקה והתעלמות מסויימת. אולי כמו המשתתפים ב"אח הגדול" שלומדים לחיות עם התיעוד המתמיד של כל פעולה.
לפני כמה שנים נכנסה בתי, אז בת 10, לאחד הפורומים של אתר "ערוץ הילדים". כיוון שהשעה היתה מאוחרת למדי, היא לא מצאה שם שותפים לשיח. ההודעות שכתבה בפורום (תחת השם הבדוי 'מאיה') היו בנוסח "אין לי אם מי לדבר…", "טוב, אם ככה אז לא תראו אותי יותר", וכשממש התייאשה היתה פרובוקטיבית אף יותר "אין טעם בכלום אם אין עם מי לדבר", "שלום לכולם ולא להתראות"… בקיצור – הגיגים מטופשים של ילדה משועממת.
בחלוף כשעה קיבלנו טלפון ממשטרת רחובות. קצין המשטרה ביקש לברר מי מיושבי הבית גלש באינטרנט בשעה האחרונה ורק אחרי שיחה ארוכה איתנו – ההורים, השתכנע שלא מדובר במישהו המשדר אותות מצוקה ומבשר באינטרנט על כוונתו לשים קץ לחייו. מדבריו הבנו, שגם ניידת משטרה כבר היתה בדרך אלינו הביתה.
האירוע היה טראומטי למדי. ניבהלנו כולנו כהוגן. עד עכשיו לא ברור לי ממה יותר. מחד, שמחנו לדעת שיש לפורומים ב'ערוץ הילדים' ניהול ופיקוח וגם לגלות שמשטרת ישראל מתייחסת ברצינות גם למסרים ברשת. אך יחד עם הביטחון שבסביבת הגלישה המוגנת, התפכחנו באחת מאשליית האנונימיות.
עכשיו אתם מוזמנים להגיב. ראו הוזהרתם.

ה"לודיסטים" של המאה ה-21

תהליך כתיבת התעודות בבית הספר הפך סוף סוף למתוקשב לגמרי. באמצעות תוכנת המשו"ב שכל מורה התקין בביתו – כל אחד מזין את ציוניו והערכותיו, ואלו מתנקזים לתעודת הערכה אחת לתלמיד. עד לא מזמן (4 שנים), התהליך היה ידני, רב שלבי ומייגע. כל המורים המקצועיים היו כותבים את ציוניהם על גבי דף. אני המחנכת הייתי מעתיקה את כל הציונים על גבי טיוטת תעודה, ומגישה אותה למנהלת בית הספר לבדיקה. זו היתה מעירה את הערותיה בכתב יד. בשלב האחרון – הייתי מעתיקה את טיוטת התעודה "על נקי". אם לא טעיתי בהליך ההעתקה, הרי שתוך דקות ארוכות ומעייפות הייתי משלימה העתקת תעודה אחת.
ההליך הסיזיפי הזה נמשך בבית הספר גם כשניתן היה ליעלו או למחשבו ולו חלקית. בתי ספר אחרים בארץ כבר הנפיקו תעודות באמצעות המחשב, ואילו אצלנו עבודת הכפיים גובתה בלא מעט טיעונים אידאולוגיים: 'זה יותר אישי כשזה בכתב יד', 'ככה המחנכת עוברת באופן יותר יסודי על הדיווחים', 'אנחנו מיוחדים בתשומת הלב שאנחנו מעניקים' ועוד ועוד.
גם היום – כשהמהלך הפך, כאמור, למתוקשב, יש מי שמתנגדים לו, או נרתעים מפניו. אין ספק שההתמודדות עם החדשנות הטכנולוגית הזו והאחרות המתהוות בבית הספר (כמו למשל – אתר האינטנרנט הבית ספרי) דורשת סוג של מאמץ. חברי האירגון נדרשים להתאים עצמם אל החידושים במהירות ויעילות. מעבר לצורך להתגבר על הקשיים הטכניים, הרי שיש כאן גם התמודדות פסיכולוגית לא פשוטה – הצורך להיות עדכני, לעמוד ב"תחרות" מול השותפים האחרים, לשנות דפוסי עבודה בכורח, ובעיקר - ניסיון שלא לערער את המעמד הברור אותו רכשו בעולם המסורתי והבטוח, העולם של טרום השינוי.
אני בטוחה שכמה מעמיתי לצוות היו מוכנים – לו יכלו - גם לעשות מעשים אקטיביים ובוטים על מנת למנוע שילוב טכנולוגיות מחשב בבית הספר.
זה מחזיר אותי למהפכה התעשייתית. עד אליה הייתה הכלכלה מבוססת על עבודת אדמה ועל עבודת כפיים קשה ומאומצת, ויכולת הייצור הייתה מוגבלת. המעבר לכלכלה המתבססת על ייצור תעשייתי, בכמויות גדולות, בעזרת מכונות לא הביא רק לזירוז תהליך הייצור ושיפור איכות המוצרים. להתקדמות התיעוש היה גם צד אחר: הקמת בתי חרושת והשימוש במכונות חדישות נישלו מעבודתם בעלי מלאכה רבים שלא מצאו את מקומם בתהליך הייצור החדש. בעלי מלאכה אלה ביטאו את מצוקתם בהתפרצויות לבתי החרושת ובניסיונות חבלה במכונות החדישות.
להורסי המכונות באנגליה קראו לודיסטים (על שם מנהיגם - נד לוד). אם אני רוצה לשמור על מקום העבודה שלי (...) אמנע מלנקוב בכינוי שנתתי לחבלני התקשוב בבית הספר.

אני נשואה לעתידן. או: הייתי יכולה להיות מליונרית

בשנת 1990, לפני שהיה פה אינטרנט ועוד לפני שזכיתי להכיר אותו, למד בעלי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון. במסגרת אחד הפרוייקטים הוא הגה רעיון חדשני: מחשב קורא ספרים ואף עיצב אותו. הנה האיש וההמצאה.


המכשיר נראה כספר (ציריו מאפשרים פתיחה וסגירה). מכניסים לתוכו דיסק ואז ניתן לקרוא את הטקסט על גבי הצג, או להאזין לקריאתו.
לשם ההשוואה - כך נראה קורא ספרים דיגיטליים מודרני:

עכשיו תגידו לי אם זה 'פייר'? אתם לא חושבים שמשהו מזכות הראשונים מגיע לאריק להב? ומה עם קצת תגמולים?!...

אין הבדל מובהק - גרסת סלומון

על פרופ' גבי סלומון שמעתי לראשונה עם תחילת לימודי לתואר השני. המאמרים הראשונים שקראתי אודות למידה משולבת תקשוב היו שלו, כמו גם ספרו "טכנולוגיה וחינוך בעידן המידע", שיצא לאור לפני עשר שנים. הופתעתי לקרוא הבוקר כותרת בעיתון "הארץ" - "פרופ' גבי סלומון, חתן פרס ישראל לחינוך: המחשב לא תורם ללמידה". קביעה נחרצת כזו דרשה ברור מעמיק יותר בגוף הטקסט - האמנם ה"גורו" של שילוב טכנולוגיה בחינוך חזר בו?

אני חושבת שלא. סלומון חוזר ומדגיש, את מה שטען כבר לפני שנים - ששילוב המחשב דורש חשיבה פדגוגית אחרת; שיש הכרח להגדיר מחדש את מטרות החינוך, ולא להטמיע את הטכנולוגיה בדפוסים הבית ספריים הקיימים במתכונם הנוכחית והשמרנית כבר יותר ממאה שנה. הטכנולוגיה אינה חזות הכל - ואין ביכולתה לפתור את כל תחלואי החינוך. אין חידוש בקביעותיו. לוח "חכם" לא עושה תלמידים חכמים.

האדם סוף סוף לומד ולא רק מתרגש בעידן הטכנולוגי

"האדם הלומד בעידן הטכנולוגי" - זו כותרת הכנס השנתי הנערך על ידי מרכז צ'ייס לטכנולוגיות למידה של האוניברסיטה הפתוחה. הכנס הקרוב יערך ב-10 בפברואר 2010. ההרשמה לכנס החלה וניתן להתרשם מתוכניתו העשירה.

במעט הכנסים המקצועיים בהם השתתפתי עד היום (3 סה"כ), כמו גם בחלק מהקורסים בהם למדתי, התרשמתי שמערכות החינוך טרם גמרו להתרגש מעצם שילוב הטכנולוגיות בהוראה-למידה. הרבה מן המחקרים עסקו בעמדותיהם של הלומדים או מנחי הלמידה המתוקשבת, בחנו את ההבדל בין הישגי לומדים באמצעות הטכנולוגיה לעומת הלומדים בלמידה מסורתית פנים אל פנים. נראה היה, שנקודת המוצא מניחה שזה לא מובן מאליו להשתמש בטכנולוגיה בחינוך, ומכאן שרבים מהמחקרים עסקו בהתרגשות בעצם החדשנות. פחות מדי דובר על איך עושים את זה. פחות מדי דוגמאות יישומיות מגוונות לשילוב משמעותי של טכנולוגיה בחינוך.

והנה, מרפרוף בתכנית הכנס הקרוב, נראה שתחום התקשוב בחינוך צעד צעד משמעותי קדימה. מושבי הכנס השונים על נושאיהם המגוונים מזמנים מפגש עם כלים טכנולוגים חדשים ולקחי הטמעות מעשיות של חדשנות. לא עוד דיבורים תיאורטיים על פוטנציאל, אלא פריסת קשת של אפשרויות, מגרות לאימוץ. עכשיו רק נותר לחכות ולראות אם תחת הכותרות היפות מסתתר גם תוכן אמיתי ומענין.