הבלוג שלי אמנם לא להיט היסטרי בקרב הגולשים ברשת, ובכל זאת אחת לכמה זמן נשתלת בו תגובה. רוב המגיבים מזדהים בשמם (זה עדיין לא אומר שאני מכירה אותם), וחלק מגיבים באופן אנונימי. חוץ מזה שזה מסקרן מאוד לדעת מי מאחורי הטוקבק, זה בינתיים לא ממש קריטי עבורי להתחקות אחר זהות הכותבים, שכן לשמחתי התגובות להן זכיתי עד היום הן חיוביות, מפרגנות או סתם ענייניות.
כיוון שמחקר הסיום שלי עוסק בשימוש ב-בלוג בהקשרי למידה, אצטרך לתת את הדעת לגבי האופן בו עושים הלומדים שימוש ביכולת להגיב על הרשומות. האם יש לחייב אותם להגיב בשמם? האם גם במסגרת למידה פורמלית יש לאפשר תגובות אנונימיות? עוד לא החלטתי. אני מאמינה שזו תצטרך להיות החלטה משותפת שלי ושל התלמידים.
נושא החקר שלי מביא אותי לקרוא ביתר עיון 'טוקבקים' של ידיעות חדשותיות באינטרנט. אין ספק, שפרשת התביעה האקטואלית נגד הגב' נתניהו משמשת כר נרחב להגיגי כל עילגי האומה. חלק מהדברים הנכתבים הם בגדר דיבה לשמה. הכל ידוע, אלא שנתניהו הנתבעת הגישה תביעה נגד "מעריב" והעיתונאי בן כספית על הוצאת לשון הרע בגין פירסום כוזב הקשור בעקיפין לפרשת התביעה.
מה שאני רוצה לומר הוא, שגם בתגובות חלק מהגולשים לכתבות ברשת יש משום עבירה פלילית. כדאי לדעת, שהעובדה שאנשים מגיבים בעילום שם לא מגינה עליהם, שכן בתי המשפט יכולים לחייב את ספקיות האינטרנט לחשוף את פרטיהם של גולשים ומנויים.
אני יודעת שהוגשה בכנסת הצעת חוק לאסור טוקבקים אנונימיים, וזאת כדי להרתיע את המשמיצים ולהקל על חשיפתם במקרה של דיבה.
רציונאלית ברור לי שזהותי ידועה וטביעות אצבעותי גלויות (בודאי לספקיות האינטרנט) גם כשאני לא מסגירה את זהותי ברשת. אני חושבת שכולנו פועלים ברשת עם הדחקה והתעלמות מסויימת. אולי כמו המשתתפים ב"אח הגדול" שלומדים לחיות עם התיעוד המתמיד של כל פעולה.
לפני כמה שנים נכנסה בתי, אז בת 10, לאחד הפורומים של אתר "ערוץ הילדים". כיוון שהשעה היתה מאוחרת למדי, היא לא מצאה שם שותפים לשיח. ההודעות שכתבה בפורום (תחת השם הבדוי 'מאיה') היו בנוסח "אין לי אם מי לדבר…", "טוב, אם ככה אז לא תראו אותי יותר", וכשממש התייאשה היתה פרובוקטיבית אף יותר "אין טעם בכלום אם אין עם מי לדבר", "שלום לכולם ולא להתראות"… בקיצור – הגיגים מטופשים של ילדה משועממת.
בחלוף כשעה קיבלנו טלפון ממשטרת רחובות. קצין המשטרה ביקש לברר מי מיושבי הבית גלש באינטרנט בשעה האחרונה ורק אחרי שיחה ארוכה איתנו – ההורים, השתכנע שלא מדובר במישהו המשדר אותות מצוקה ומבשר באינטרנט על כוונתו לשים קץ לחייו. מדבריו הבנו, שגם ניידת משטרה כבר היתה בדרך אלינו הביתה.
האירוע היה טראומטי למדי. ניבהלנו כולנו כהוגן. עד עכשיו לא ברור לי ממה יותר. מחד, שמחנו לדעת שיש לפורומים ב'ערוץ הילדים' ניהול ופיקוח וגם לגלות שמשטרת ישראל מתייחסת ברצינות גם למסרים ברשת. אך יחד עם הביטחון שבסביבת הגלישה המוגנת, התפכחנו באחת מאשליית האנונימיות.
עכשיו אתם מוזמנים להגיב. ראו הוזהרתם.
כיוון שמחקר הסיום שלי עוסק בשימוש ב-בלוג בהקשרי למידה, אצטרך לתת את הדעת לגבי האופן בו עושים הלומדים שימוש ביכולת להגיב על הרשומות. האם יש לחייב אותם להגיב בשמם? האם גם במסגרת למידה פורמלית יש לאפשר תגובות אנונימיות? עוד לא החלטתי. אני מאמינה שזו תצטרך להיות החלטה משותפת שלי ושל התלמידים.
נושא החקר שלי מביא אותי לקרוא ביתר עיון 'טוקבקים' של ידיעות חדשותיות באינטרנט. אין ספק, שפרשת התביעה האקטואלית נגד הגב' נתניהו משמשת כר נרחב להגיגי כל עילגי האומה. חלק מהדברים הנכתבים הם בגדר דיבה לשמה. הכל ידוע, אלא שנתניהו הנתבעת הגישה תביעה נגד "מעריב" והעיתונאי בן כספית על הוצאת לשון הרע בגין פירסום כוזב הקשור בעקיפין לפרשת התביעה.
מה שאני רוצה לומר הוא, שגם בתגובות חלק מהגולשים לכתבות ברשת יש משום עבירה פלילית. כדאי לדעת, שהעובדה שאנשים מגיבים בעילום שם לא מגינה עליהם, שכן בתי המשפט יכולים לחייב את ספקיות האינטרנט לחשוף את פרטיהם של גולשים ומנויים.
אני יודעת שהוגשה בכנסת הצעת חוק לאסור טוקבקים אנונימיים, וזאת כדי להרתיע את המשמיצים ולהקל על חשיפתם במקרה של דיבה.
רציונאלית ברור לי שזהותי ידועה וטביעות אצבעותי גלויות (בודאי לספקיות האינטרנט) גם כשאני לא מסגירה את זהותי ברשת. אני חושבת שכולנו פועלים ברשת עם הדחקה והתעלמות מסויימת. אולי כמו המשתתפים ב"אח הגדול" שלומדים לחיות עם התיעוד המתמיד של כל פעולה.
לפני כמה שנים נכנסה בתי, אז בת 10, לאחד הפורומים של אתר "ערוץ הילדים". כיוון שהשעה היתה מאוחרת למדי, היא לא מצאה שם שותפים לשיח. ההודעות שכתבה בפורום (תחת השם הבדוי 'מאיה') היו בנוסח "אין לי אם מי לדבר…", "טוב, אם ככה אז לא תראו אותי יותר", וכשממש התייאשה היתה פרובוקטיבית אף יותר "אין טעם בכלום אם אין עם מי לדבר", "שלום לכולם ולא להתראות"… בקיצור – הגיגים מטופשים של ילדה משועממת.
בחלוף כשעה קיבלנו טלפון ממשטרת רחובות. קצין המשטרה ביקש לברר מי מיושבי הבית גלש באינטרנט בשעה האחרונה ורק אחרי שיחה ארוכה איתנו – ההורים, השתכנע שלא מדובר במישהו המשדר אותות מצוקה ומבשר באינטרנט על כוונתו לשים קץ לחייו. מדבריו הבנו, שגם ניידת משטרה כבר היתה בדרך אלינו הביתה.
האירוע היה טראומטי למדי. ניבהלנו כולנו כהוגן. עד עכשיו לא ברור לי ממה יותר. מחד, שמחנו לדעת שיש לפורומים ב'ערוץ הילדים' ניהול ופיקוח וגם לגלות שמשטרת ישראל מתייחסת ברצינות גם למסרים ברשת. אך יחד עם הביטחון שבסביבת הגלישה המוגנת, התפכחנו באחת מאשליית האנונימיות.
עכשיו אתם מוזמנים להגיב. ראו הוזהרתם.
אמא אני אתבע אותך בגין הוצאת דיבה.
השבמחקסתאאאאאאם
קראתי את פרסומך אודות האנונימיות. בעיני מהות הדמוקרטיה היא להיות אנונימי והאינטרנט הוא התגשמות החלום הדמוקרטי.
השבמחקאני סבור כי חיוב או אפשרות להתחקות אחר מר X מוציא את העוקץ מהעניין.
על החתום: ד"ר X
עמית
השבמחקדנת בשאלת הטוקבקים והצגת את הסוגיה מכמה זויות.
אני מוצאת שיש להבחין בין תגובות לידיעות חדשותיות לבין אלה בדומה לזו שאני כותבת עתה, או בדומה לאלה שתלמידיך כותבים ויכתבו.
הזכות לחופש הביטוי היא אכן זכות יסוד במדינה דמוקרטית, וזכותו של דר' X להשאר אנונימי.
אבל....
בתהליך למידה אני מעדיפה שקיפות ומעלה מספר שאלות שכדאי לכולנו (המחנכים) לחשוב עליהן:
האם בכתה יש אפשרות להגיב לדברי חבר באופן אנונימי???
האם הכלי משנה את דפוסי ניהול השיח בתהליך למידה?
האם ניתן לקיים דיאלוג אמיתי ומצמיח מבלי שנדע את זהות בני שיחנו?
האם אנו רוצים לחנך בוגרים שאינם עומדים מאחורי אמירותיהם?
מה מידת האמינות של דברים אנונימיים בטוקבקים ברשת?
ודאי שיש עוד שאלות רבות שעלינו לברר לעצמנו בהקשר ללמידה.
אולי לחלקן תמצאי תשובות בסיום הסמינריון, אשמח לקרוא !
בהצלחה
דורית