תהליך כתיבת התעודות בבית הספר הפך סוף סוף למתוקשב לגמרי. באמצעות תוכנת המשו"ב שכל מורה התקין בביתו – כל אחד מזין את ציוניו והערכותיו, ואלו מתנקזים לתעודת הערכה אחת לתלמיד. עד לא מזמן (4 שנים), התהליך היה ידני, רב שלבי ומייגע. כל המורים המקצועיים היו כותבים את ציוניהם על גבי דף. אני המחנכת הייתי מעתיקה את כל הציונים על גבי טיוטת תעודה, ומגישה אותה למנהלת בית הספר לבדיקה. זו היתה מעירה את הערותיה בכתב יד. בשלב האחרון – הייתי מעתיקה את טיוטת התעודה "על נקי". אם לא טעיתי בהליך ההעתקה, הרי שתוך דקות ארוכות ומעייפות הייתי משלימה העתקת תעודה אחת.
ההליך הסיזיפי הזה נמשך בבית הספר גם כשניתן היה ליעלו או למחשבו ולו חלקית. בתי ספר אחרים בארץ כבר הנפיקו תעודות באמצעות המחשב, ואילו אצלנו עבודת הכפיים גובתה בלא מעט טיעונים אידאולוגיים: 'זה יותר אישי כשזה בכתב יד', 'ככה המחנכת עוברת באופן יותר יסודי על הדיווחים', 'אנחנו מיוחדים בתשומת הלב שאנחנו מעניקים' ועוד ועוד.
גם היום – כשהמהלך הפך, כאמור, למתוקשב, יש מי שמתנגדים לו, או נרתעים מפניו. אין ספק שההתמודדות עם החדשנות הטכנולוגית הזו והאחרות המתהוות בבית הספר (כמו למשל – אתר האינטנרנט הבית ספרי) דורשת סוג של מאמץ. חברי האירגון נדרשים להתאים עצמם אל החידושים במהירות ויעילות. מעבר לצורך להתגבר על הקשיים הטכניים, הרי שיש כאן גם התמודדות פסיכולוגית לא פשוטה – הצורך להיות עדכני, לעמוד ב"תחרות" מול השותפים האחרים, לשנות דפוסי עבודה בכורח, ובעיקר - ניסיון שלא לערער את המעמד הברור אותו רכשו בעולם המסורתי והבטוח, העולם של טרום השינוי.
אני בטוחה שכמה מעמיתי לצוות היו מוכנים – לו יכלו - גם לעשות מעשים אקטיביים ובוטים על מנת למנוע שילוב טכנולוגיות מחשב בבית הספר.
זה מחזיר אותי למהפכה התעשייתית. עד אליה הייתה הכלכלה מבוססת על עבודת אדמה ועל עבודת כפיים קשה ומאומצת, ויכולת הייצור הייתה מוגבלת. המעבר לכלכלה המתבססת על ייצור תעשייתי, בכמויות גדולות, בעזרת מכונות לא הביא רק לזירוז תהליך הייצור ושיפור איכות המוצרים. להתקדמות התיעוש היה גם צד אחר: הקמת בתי חרושת והשימוש במכונות חדישות נישלו מעבודתם בעלי מלאכה רבים שלא מצאו את מקומם בתהליך הייצור החדש. בעלי מלאכה אלה ביטאו את מצוקתם בהתפרצויות לבתי החרושת ובניסיונות חבלה במכונות החדישות.
להורסי המכונות באנגליה קראו לודיסטים (על שם מנהיגם - נד לוד). אם אני רוצה לשמור על מקום העבודה שלי (...) אמנע מלנקוב בכינוי שנתתי לחבלני התקשוב בבית הספר.
ההליך הסיזיפי הזה נמשך בבית הספר גם כשניתן היה ליעלו או למחשבו ולו חלקית. בתי ספר אחרים בארץ כבר הנפיקו תעודות באמצעות המחשב, ואילו אצלנו עבודת הכפיים גובתה בלא מעט טיעונים אידאולוגיים: 'זה יותר אישי כשזה בכתב יד', 'ככה המחנכת עוברת באופן יותר יסודי על הדיווחים', 'אנחנו מיוחדים בתשומת הלב שאנחנו מעניקים' ועוד ועוד.
גם היום – כשהמהלך הפך, כאמור, למתוקשב, יש מי שמתנגדים לו, או נרתעים מפניו. אין ספק שההתמודדות עם החדשנות הטכנולוגית הזו והאחרות המתהוות בבית הספר (כמו למשל – אתר האינטנרנט הבית ספרי) דורשת סוג של מאמץ. חברי האירגון נדרשים להתאים עצמם אל החידושים במהירות ויעילות. מעבר לצורך להתגבר על הקשיים הטכניים, הרי שיש כאן גם התמודדות פסיכולוגית לא פשוטה – הצורך להיות עדכני, לעמוד ב"תחרות" מול השותפים האחרים, לשנות דפוסי עבודה בכורח, ובעיקר - ניסיון שלא לערער את המעמד הברור אותו רכשו בעולם המסורתי והבטוח, העולם של טרום השינוי.
אני בטוחה שכמה מעמיתי לצוות היו מוכנים – לו יכלו - גם לעשות מעשים אקטיביים ובוטים על מנת למנוע שילוב טכנולוגיות מחשב בבית הספר.
זה מחזיר אותי למהפכה התעשייתית. עד אליה הייתה הכלכלה מבוססת על עבודת אדמה ועל עבודת כפיים קשה ומאומצת, ויכולת הייצור הייתה מוגבלת. המעבר לכלכלה המתבססת על ייצור תעשייתי, בכמויות גדולות, בעזרת מכונות לא הביא רק לזירוז תהליך הייצור ושיפור איכות המוצרים. להתקדמות התיעוש היה גם צד אחר: הקמת בתי חרושת והשימוש במכונות חדישות נישלו מעבודתם בעלי מלאכה רבים שלא מצאו את מקומם בתהליך הייצור החדש. בעלי מלאכה אלה ביטאו את מצוקתם בהתפרצויות לבתי החרושת ובניסיונות חבלה במכונות החדישות.
להורסי המכונות באנגליה קראו לודיסטים (על שם מנהיגם - נד לוד). אם אני רוצה לשמור על מקום העבודה שלי (...) אמנע מלנקוב בכינוי שנתתי לחבלני התקשוב בבית הספר.
חוויתי בעצמי "מהפכה תעשייתית " בעבודתי כעורך סרטים.
השבמחקבסוף שנות השמונים חלה מהפכה דיגיטלית כאשר את מקומן של מערכות העריכה הלינאריות החלו לתפוס מערכות לא לינאריות. הגבר דומה למהפכה שעשה מעבד התמלילים ביחס למכונת הדפוס.
כמו כל מהפכה בהיסטוריה שמלווה בחבלי לידה, גם בעולמי קמו מתנגדים לטכנולוגיה. כיניתי אותם "חולי כפתרת" כלומר, אנשים הנפחדים מכפתורים, אך בעקבות מאמרך אני מבין כי הפחד האמיתי הוא משינוי תפיסת החשיבה ומערעור הסדר הישן. תחי המהפכה!!!