את הרשומה הזו אני כותבת שלא מהמחשב האישי שלי. זה נמצא ב"בית חולים" למחשבים סוררים אחרי שאובחן כלוקה בתיסמונת פגיעה כרונית בדיסק הקשיח. למראה הודעת השגיאה שהתנוססה על המסך עם פתיחת המחשב יבבתי כמו שלא עשיתי מזמן. תחושה של תיסכול, חוסר אונים רגשום אשם והלקאה עצמית לנוכח העובדה שלא הקפדתי לגבות את החומרים שלי. אני נושאת בימים אלה תפילה, ממש לא חרישית, שהתקלה תטופל והחומרים ישוחזרו. אני לא רוצה לחשוב על תסריט אחר.
אז למה 'סגירת מעגל'? את המחשב הנייד שלי קנה לי בן זוגי לרגל התחלת לימודי. האין זה סימבולי שהוא (המחשב) מקרטע לרגל סיומם?
רבות דיברנו, כתבנו והגינו במקומה של הטכנולוגיה בשדה החינוך של המאה ה-21. דנו באוריינות מרחבית וחזותית, בחשיבה מסתעפת, בלמידה שיתופית, בפוטנציאל הגלום בשילוב כלים שונים בלמידה והוראה.... על הכל, רק לא על זה שכלום לא שווה ולא יקרה במקרה של תקלות או עיכובים טכניים.
"מחלתו" של המחשב שלי והפרידה הכפויה שלי ממנו, הבהירה לי באחת כמה הוא דומיננטי בחיי. היום ביום האהבה, אני מייחלת לחידוש הזוגיות שלי איתו.
עמית
השבמחקמעגל נסגר... ומעגל/ים אחרים נפתחים !
ואחרי ש"בן זוגך" "הגולם החכם" ישוב מהטיפול
ודאי תזכרי לגבות כל מה שניתן...
אמנם רק המידע נמצא "בתוכו" והידע כבר שלך ובכל זאת התחושה, שגם אני שותפה לה היא, שכל אוצרות הידע נעלמו..
ובפרפרזה אשאל "מי מכשכש בזנבו של מי" ? :)
בתקווה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר
דורית
עמית כמה אהבת צורה הבעה אני מקווה שבקרוב תחזירי למחשב שלך והכל יסתדר
השבמחק