מחשב/ות - לעת סיום החלק הלימודי של הכתיבה בבלוג

חלקו הפורמלי של בלוג הלמידה שלי מגיע לסיומו. להלן כמה הרהורים רפלקטיביים:

מבין המטלות אותן היה עלי לבצע במהלך לימודי האקדמיים – הכתיבה בבלוג היתה המשמעותית לי ביותר.
למעשה, פתחתי את הבלוג הזה עוד לפני שהוטלה עלי המשימה, וזאת בהשראת 'בלוג מגמת תקשוב ולמידה' אותו מנהלת ד"ר קורץ. מעבר להתנסות שבעצם פתיחתו לא ידעתי אז איזה תוכן אצק בו.
אקדים ואומר, שמצאתי מלכתחילה את הכלי הטכנולוגי הזה ידידותי ומשמעותי ללמידה, ולא בכדי גם בחרתי בו כנושא לחקר בעבודת הגמר שלי.

אני אוהבת לכתוב במגוון הקשרים יצירתיים-חופשיים. הכתיבה בבלוג איפשרה לי, מחד, לגבש את מחשבותי באמצעות כתיבה בה אני שולטת היטב, ומאידך – שמה לי גבולות וחייבה אותי להיות ממוקדת מתמיד.
הצורך לתקשר עם מגוון קהלים (לא ידוע או מוכר) ולכתוב באופן בהיר רשומה קצרה יחסית סביב נושאים מוגדרים בסופו של דבר – היתה מיומנות שהיה עלי לסגל ולהתרגל אליה עם הזמן.

אני חושבת, וחשתי כך גם לאורך כל התקופה – שהכתיבה בבלוג איפשרה העמקה משמעותית בתכנים הקשורים ללמידה מתוקשבת. זו היתה למעשה רפלקציה מתמשכת (גם אם לא קראנו לזה כך) שהשביחה את הלמידה.

הכתיבה בבלוג קידמה אותי מקצועית, בעיקר לנוכח העובדה שהיה עלי לחדד את חושי, להתעדכן, להרחיב את תחומי העניין שלי בכל הקשור לתקשוב ולמידה והכל תחת העילה 'כדי שהיה לי על מה לכתוב'.
קראתי, מה שלא הייתי עושה אולי בשקיקה כזו אלמלא הכתיבה בבלוג, את המדורים הטכנולוגיים בעיתונות (בעיקר המקוונת), קראתי הרבה מאוד ברשת – לא רק בלוגים של עמיתי למגמה, אלא גם של 'פיגורות' בתחום התקשוב, וכמובן – קראתי מאמרים ומחקרים. לא לכולם התייחסתי בסופו של דבר ברשומותי, אך ללא ספק יצאתי נישכרת גם משלבי הגרייה טרום הכתיבה בבלוג.

כשאני בוחנת עכשיו על מה כתבתי – אני מרגישה שבחלק מהרשומות "נסחפתי" לכיוון אישי מידי. יחד עם זאת, אני מרגישה שכדי להיטיב לפעול גם בהקשרים אחרים אני קודם כל מנסה ליצור איזה שהיא אינטימיות.
אולי זה היה לי חשוב שבעתיים לנוכח העובדה שדברי לא מופנים לנמענים ספיציפיים מוכרים. אולי, באופן לא מודע, ניסיתי ליצור לעצמי סביבה יותר "בייתית" במרחב העצום והמנוכר.

תחילה התעלמתי מכך שיש מישהו שקורא את הגיגי. אח"כ התחלתי להתלהב מהרעיון שיש לי קוראים שאף טורחים ומגיבים. קוראי הנאמנים היו מקבלים הודעות במייל על כל רשומה חדשה שכתבתי. על חלק מהרשומות קיבלתי דווקא תגובות טלפוניות או FTF...
בן זוגי (שגם הוא זכה להיות 'סלב' בבלוג שלי) הפיץ את דבר קיומו בקרב חבריו לעבודה. תחילה התביישתי נורא ומחיתי על הפרסום בתחושה שאולי הבלוג לא די מענין או מקצועי. התגובות שקיבלתי הפיגו את חששותי.

לא מצאתי את הבלוג מתאים לניהול שיח ולכן כמעט כל התגובות שקיבלתי לא זכו במכוון לתגובה כתובה מצידי. אני מרגישה שאם הייתי עושה זאת, היה בכך מן האילוץ, המלאכותיות והניסיון להרשים או לזכות בעוד נקודות זכות בהערכת הבלוג.
לא אהבתי חלק מהתגובות של עמיתי למגמה, שיותר משהגיבו – רצו להשמיע ולהרשים גם כן. נתרתעתי מגילויי הזיוף.

סיבה נוספת לאי פיתוח דיאלוג במסגרת התגובות נובעת מהסבירות הנמוכה שמי שכתב תגובה (ואינו עמית שלי למגמה) – יכנס שוב לבלוג שלי כדי לראות אם הישבתי. אל רוב הבלוגים שקראתי ברשת הגעתי ממש במקרה (תוך גלישה מאתר לאתר). היו פעמים שהשארתי תגובה, וממש לא עלה על דעתי שצריך להתפתח מזה שיח. לכך יש פלטפורמות ייעודיות אחרות.

לסיכום עניין התגובות – אני כן חושבת שיש לחייב באיזה שהוא אופן את כל תלמידי המגמה לכתוב תגובות בבלוגים של עמיתיהם. אני מניחה שרובנו – מי יותר מי פחות – חווה רק טעימות של 'טוקבקים'. מאוד מעניין לראות מה קורה עם שטף של תגובות (או לפחות יותר מתגובה אחת לרשומה בממוצע).

קושי נוסף מצאתי בהתאמת הכלי לניהול ידע אישי. כבר הבעתי זאת בעבר בע"פ, ואני חוזרת על כך גם בכתב. יתכן, שאם הבלוג היה באמת מתפתח באופן אישי שלי ולא על פי מחוון לימודי, הייתי מוצאת לנכון להשתמש בו כמרכז ידע הנראה לי רלבנטי.
המסגרת הלימודית חייבה אותי להציג דרך הבלוג דברים מסויימים בלבד. היתה לי גם בעיה עם ההצגה של העבודות האקדמיות (ועל אף ההערכות הטובות להן זכו, לא חשפתי את ציוניהן).
התקלה החמורה שארעה לאחרונה במחשב שלי, חיזקה בי את ההכרה שיש כן לעשות שימוש משמעותי יותר בטכנולוגיות ה"ענן" למינהן. השאלה אם לשתף בידע שלי את הרבים.

ההערכה המעצבת שקיבלתי על הבלוג מעט בלמה אותי בכתיבה. קודם כל, מעצם זה שהיא הזכירה לי שעם כל הכבוד להנאה שלי, מדובר כאן במטלה לימודית נושאת ציון.
שנית, היה משהו במחוון הכל כך מפורט שקצת עיקר אצלי את חופשיות הכתיבה. וזו נתפסת בעיני כיתרון חשוב שמאפשר הכלי, גם בהקשרי למידה.
בגלל שאני מרגישה שהכלי הזה כל כך מתאים לי, עד כדי חלק ממני - משוב והערכה נתפסים כביקורת על מי שאני.

אני רוצה להמשיך לכתוב בבלוג. אני חשה הקלה מסויימת מהאפשרות שאוכל אף יותר לסטות אסוציאטיבית מתחומים טהורים של שילוב תקשוב בלמידה.

אני חושבת שחלק מההתלהבות של הכתיבה בבלוג נבע גם מן הראשוניות – מהידיעה שעמיתי למגמה ואני שותפים להתנסות חדשנית, ושזו עומדת למחקר.

אני מרגישה שהכתיבה בבלוג הביאה אותי לרמות הגבוהות של מיומנויות הלמידה – על פי כל טקסונומיה שהיא.

אני עושה שימוש בבלוגים לצרכים שונים במסגרת עבודתי בבית הספר. וכאמור – בחרתי בטכנולוגיה זו גם לחקר הגמר שלי. זה אומר הכל, לא?

תודה לד"ר קורץ על ההתנסות הכל כך משמעותית. תודה לעמיתים שלי על התגובות. תודה לעשרות מיליוני הגולשים ברשת שקראו את הגיגי והתביישו להגיב.