פורום רומאנויות

(פורום רומאנום = מרכז רומא העתיקה. פורום אמנויות = זה שקם השבוע).

באחת מרשומותי הקודמות הבטחתי לדווח אודות פיתוח האתר הבית ספרי עליו אני אמונה (www.artschool.co.il). זה תהליך מרתק – גם מהבחינה האירגונית, אך בהחלט גם מהבחינה המקצועית/טכנולוגית/תקשובית.

אחרי תהליך לא פשוט, הורחב מעגל בעלי ההרשאה להעלאת תכנים לאתר. בכך הוגשם אחד היעדים הבסיסיים. הדבר מאפשר הרחבת התכנים, עדכונם התכוף והדינאמי וגם את תחושת השייכות והרלבנטיות של האתר לקהילה כולה.

בימים אלה נפתחה אופציה לניהול פורומים לימודיים באתר. כיוון שכבר כתבתי בעבר בהקשר בניית האתר כי "סוף מעשה במחשבה תחילה", גם לפתיחת הפורומים התקיימה הכנה עם אנשי הצוות הרלבנטיים.
בהנחייתי את ציבור המורים נעזרתי במאמרה של ד"ר גילה קורץ אודות הנחיית קבוצת לימוד מקוונת. אני מקווה שפיתוח המודעות והנחלת הכללים לשיח המקוון יהפכו את הפורומים מראשיתם למועילים למטרותיהם.
אני מרגישה שפתיחת הפורומים הגיעה במועדה: לאחר חודשים של תקשורת חד כיוונית בצורת הודעות מהמורים לתלמידים ולהוריהם, הורגש כבר 'צמא' של כל השותפים באירגון – מורים ותלמידים כאחד לנהל דרך האתר הבית ספרי גם אינטראקציה דו כיוונית.
ישנן עדיין סוגיות טכניות שלא באו לידי פתרון עם החברה בונת האתר (כמו אירגון ההודעות בפורום, שלטעמי לא די מבהיר את מידרג התגובות; העדר האפשרות של תלמיד למחוק או לתקן את הודעתו שלו ועוד). על אף החסרונות הללו ואחרים, הפורומים יצאו לדרך ויהיה מעניין לעקוב אחר התפתחותם.

ואולי הם יהיו מקום מרכזי כמו הפורום הרומאי. "גם אמנויות - אימפריה!"

הידד לנייד!

בהמשך לרשומה הקודמת אודות חוסר יכולתי להשתמש במחשב נייד בבית הספר, קראתי על המיזם הפרטי "מחשב לכל מורה" על פיו עד שנת 2012 לכל מורה יהיה מחשב נייד. משרד החינוך – בראשות השר סער – שם לו ליעד גם את החדרת הקדמה הטכנולוגית. הוא אמנם לא רוכש (חלילה) את המחשבים, אלא דואג להכשרת המורים במיומנויות אינטרנט בסיסיות. שני דברים בעניין:
זה אכן סמל סטטוס לא מבוטל להתהלך עם מחשב נייד. אך יש גם לקבוע סטנדרטים בהקשר ללמידה המתוקשבת וגם לפקח על היישום.
אולי סוף סוף יהיה במוסד החינוכי גם טכנאי מחשבים דרך קבע. כזה שלא ישאל אותי אם איזה חוט אני רוצה להתחבר לאינטרנט.
קראתי באחד הטוקבקים של הכתבה לעיל את מחאתה של " ענת מורה מהמרכז", הקוראת לצייד גם מורים שאינם מהפריפריה במחשבים לצרכי הוראה. אני מצטרפת לקריאתה. נמאס לממן את משרד החינוך.

לכודה בלי רשת

לפני שבוע הגעתי – שלא כהרגלי – עם המחשב הנייד שלי לבית הספר. רציתי לשתף את תלמידי בנתונים עדכניים אודות הנושא בו אנו דנים בשיעור היסטוריה. חיפשתי כה וכה את הרשת האלחוטית אליה אני יכולה להתחבר לאינטרנט, אך לשווא. פניתי אל אחראית המחשבים, וזו השיבה לי שאני צריכה חוט. "חוט?", "לאן את רוצה שאתחבר איתו?"... בקיצור – אין רשת אלחוטית בבית הספר. אין לי מה לעשות עם המחשב בחדר הכיתה. איך לא ידעתי את זה עד עכשיו?
אני בטוחה שזה לא ענין כספי. זה הרבה יותר פשוט, והרבה יותר עצוב – באינטרנט משתמשים במעבדות המחשבים, או המזכירות במשרדן, או המנהלת בחדרה. מה פתאום שמורה תצטרך חיבור לרשת מחדר הכיתה? אני מקווה להבהיר את הצורך וההכרח. יתרה מזו – הבעתי בפני המנהלת את חזוני הבלתי מופרך על פיו יהיה בחדר הכיתה בה אני מלמדת באופן קבוע גם מקרן ומסך, כדי שהשימוש בחומרי הרשת לא יתבצע רק בהיכל הקודש (קרי: חדר המחשבים). העובדה שכדי להשתמש בחדר המחשבים בבית הספר יש לעלות שתי קומות מכיתת האם, מדגישה את ההפרדה המרגיזה בין הלמידה לטכנולוגיה. ההליכה לחדר המחשב היא בבחינת טקס, שיש לתאמו מראש בין הנוגעים בדבר. בכיתה, כאמור, לא ניתן להשתמש במחשב, ואילו בחדר המחשבים לא ניתן לנהל דיון עם התלמידים הישובים מול מסופיהם. זה אפשרי ופשוט לגשר על התהום הזו. צריך להכיר בקיומה וצריך לשנות את החשיבה (וכן, גם להשקיע קצת כסף).

ללמוד זה כן משחק ילדים

אתגר אמיתי הוא לנסות ולעורר מוטיבציה ללמידה. משחק הוא דרך ידועה ומוכרת ליצור חוויית זרימה אופטימלית (על פי מרכיבי תיאורית ה-flow). טכנולוגיות המחשב יכולות למקסם את מרכיבי המוטיבציה האישית והבין-אישית בכל הקשור לפעילות משחקית לימודית. בקורס "פיתוח משחקים לימודיים מתוקשבים" אנו עושים קישור מתמיד בין משחק ללמידה, על אף שלפי פיאג'ה ראויה ההבחנה בין השניים.
בימים אלה אני עסוקה בהערכת משחקים לימודיים על פי מודלים קיימים. המטלה שהוטלה עלי היתה לנתח משחק לימודי טוב, שאינו מתחומי השפה או החשבון (תחומים בהם עוסקים רוב המשחקים הידועים). הכוונה היא, שבתום הקורס אפתח משחק לימודי טוב גם בעצמי. לא פשוט.

מעריב nrg מאתמול מבשר במדור הטכנולוגיה על פיתוח של משחקים לימודיים ספציפיים לילדים בארה"ב. למשל, משחק בביולוגיה המיועד לילדים בחטיבת ביניים ותיכון, שהמטרה בו היא להציל מטופל מזיהום בקטריאלי. במקביל, צוברים השחקנים ידע על ביולוגיה תאית ומדע המולקולות. הבנתי מהכתוב, שמי שפיתח את המשחק חבר באיגוד המדענים של ארצות הברית, כלומר מומחה תוכן. אין ספק, שאם הילדים ישחקו במשחקים לימודיים טובים "תהיה לכך השלכה משמעותית על למידה בסביבה רשמית ובלתי רשמית". לשם כך, גם מומחי התוכן – המורים בתחומי הדעת השונים – צריכים להבין שמשחקים איכותיים יכולים להיות מרכיב חשוב מאוד בחינוך. פיתוח משחק טוב דורש השקעת משאבים רצינית. בעידן הלומדות ה"סגורות" של שנות ה-90' היו חברות ישראליות שמצאו כדאיות כלכלית בפיתוח משחקים מקוריים בעברית, שנמכרו על גבי דיסקים. נכון, שמיטב המוחות עסקו בהעתקה צריבה ושאר ענייני הפרת זכויות, ובכל זאת, משחקים חדשים יצאו לאור חדשות לבקרים. נדמה לי, שעם השתלטות האינטרנט על חיינו בא הקץ על הפיתוח הישראלי המקורי של משחקים. עכשיו הכדור צריך לעבור מהחברות המסחריות אל האמונים על הפדגוגיה. אלו צריכים להבין ולהשתכנע כי משחק חיוני ללמידה. אם תבשיל בהם ההכרה אולי תצא מהם הבשורה.

ממצגת לינארית ליחידת לימוד אינטראקטיבית

לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי (10 דצמבר) – ביקשתי מתלמידי בכיתות ט' להתחלק לקבוצות והטלתי על כל קבוצה לחקור זכות אדם אחרת (שוויון, כבוד, פרטיות, חופש ביטוי, חופש עיסוק ועוד ועוד ועוד). כל קבוצה התבקשה להכין מצגת בת מקסימום 10 שקפים אותה היה עליהם להציג בפני חבריהם וללמדם אודות מהות הזכות שחקרו וחשיבותה.
התוצרים בהם צפינו כעבור שבועיים של הכנות היו מרגשים עד מאוד. באופן כמעט אינטואיטיבי הכינו כל התלמידים, מבלי שקראו לזה כך - יחידות לימוד מתוקשבות אינטגרטיביות.
המצגות אותן הכינו מייצגות תפיסה מרחבית של הלמידה. היה בהן טקסט, אלא שזה אופיין בקישוריות גבוהה – גם בתוך המצגת עצמה וגם למקורות במרחב הרשת. מה לא היה שם? קישורים לסרטונים קצרים ומרגשים מ-youtube (יש שפע של סרטים הרלבנטים לנושא זכויות אדם), הפנייה לאתרי חדשות ובהם דוגמאות אקטואליות מהן ניתן ללמוד על הפרת זכויות, הקלטות של מהדורות חדשות, קישורים לאתרי אירגונים לשמירת זכויות אדם, גרפים, טבלאות ושלל סרטי אנימציה – חלקם מקוריים וגאוניים.
התענגתי מהיצירתיות שלהם. כך למשל, את הזכות לפרטיות הסבירה קבוצה אחת בעזרת שתי דמויות – pri (פראי) vecy (ו-סי). 'פראי' מחזר אחרי 'סי' ופוגע אגב כך בפרטיותה. מקסים, לא? "הרומן" בין השניים הוצג הודות למדיה הדיגיטלית באופן מסתעף ומשולב עם סעיפיו הטקסטואלים הפורמליים של החוק להגנת הפרטיות.

ד"ר פסיג מאוניברסיטת בר-אילן הצביע על מיומנויות חדשות שיש להקנות לתלמידים בעידן האינטרנט.
שימוש באמצעים טכנולוגיים, כדי לאסוף מידע. שימוש באינטרנט, באמצעי תקשורת חדישים, והפקת המירב מהאמצעים האלה.
בדיקת המידע – אבחנה בין עיקר וטפל.
הצלבת מידע ממקורות שונים, כדי להפיק ממנו את המקסימום.
יכולת בחירה במידע הנחוץ, מתוך מיגוון עצום של נושאים ומידע שיהיו נגישים.
מציאת קשר בין המידע לבין התנסות אישית של התלמיד.
העברת המידע במהירות, כדי שהתלמיד לא ייחשב "איטי".
אירגון מחדש של המידע.
יכולת חקירה – כדי שהתלמיד יוכל לבחון ולחקור את המידע.
לימוד שיתופי – כמות המידע העצומה גדולה מיכולתו של אדם אחד לטפל בו. יש ללמוד מיומנויות לחלק את הטיפול במידע בין כמה אנשים, כדי שכולם יוכלו להפיק ממנו תועלת.

אני חושבת שהפרוייקט שביצעו תלמידי הוכיח, כי יש להם, כמעט באופן אינטואיטיבי את המיומנויות הקוגניטיביות האלה. הייתי שמחה לקחת לעצמי את הקרדיט, אבל אם להיות כנה, בעלי הרמה הגבוהה רוכשים אותן גם בלעדי (המורה) ומבלי מודעות תוך הלמידה במרחבי הרשת. צריך לחשוף אותם עוד ועוד להתנסויות שדורשות מיומנויות אלה, ורצוי גם באופן קבוצתי. הלמידה הקבוצתית/שיתופית - השיח, ההפריה ההדדית, הויכוחים, הספקות, נקודות המבט השונות – חשובה להבניית הידע.

שיעורי בית - ההכרח שנמרח....

רבות דובר ונדרש אודות שיעורי הבית ומידת נחיצותם ללמידה. הדיון בסוגייה לא מנותק מההקשר של היחסים המשפחתיים ולוקח בחשבון את המתחים העצומים המתלקחים עם שאלת השאלה: "היו שיעורים היום?"....

נדמה, שסף הרגישות של התלמיד ושל הוריו סביב הכנת המטלות הוא מאוד נמוך. התלמיד חש שהמשימות שניתנו בכיתה קמות עליו לכלותו, וההורים נעדרי האינפורמציה ממקור ראשון מתקשים לא פעם לתת אמונם בצאצאם. מה עושים?

כמורה למאות תלמידים מתבגרים וכאמא לשניים, ברור לי כי המפתח לביצועים טובים יותר ולהסרת מתחים הוא באירגון יעיל. ללא ספק, ייטב לכולם - התלמידים, ההורים והמורים - אם המשימות היומיות הניתנות לכלל התלמידים בכיתה תהיינה מרוכזות במקום אחד, ולא כתובות במחברות השונות עפ"י תחומי הדעת. נכון שלרוב הילדים יש יומנים, אך מגיל מסויים המורים לא מטפחים בקרב התלמידים את ההבנה בחשיבות התיעוד באמצעותו והוא נותר כר לברכות ושאר קישקושים.

בנוסף, ברור כי השאלה האוניברסלית המקוממת "היו שיעורים?" תהיה מיותרת אם האינפורמציה הזו תהיה נגישה להורה ישירות, ללא תיווך הילד.

עשיתי מעשה. פתחתי לתלמידי כיתת החינוך שלי בלוג לפרסום שיעורי הבית. מיניתי חמישה ילדים (כמספר ימי הלימוד העיוניים בשבוע) האחראיים להכנסת התכנים באופן יומיומי. ובא לציון גואל!

עכשיו גם תלמיד שנעדר בעוון שפעת חזירים, מי ש"הבריז" מבית הספר, מי שסתם חלם בשיעור וגם ההורים של כל אלה יחדיו יכולים להתעדכן בשיעורי הבית ולוותר על השיח השבלוני מעורר המועקה. כמחנכת הכיתה אני יכולה לעקוב בעזרת הבלוג אחר תכני הלימוד של תלמידי במקצועות השונים וכן להתרשם ממידת העומס המוטל עליהם (ולהתערב במקרה הצורך). המורות המקצועיות ואנוכי יכולות להשתמש בתעוד זה כתרשומת נוחה למעקב אחר התקדמות הכיתה. אני מניחה שגם להנהלת בית הספר יכול להיות ענין בהצצה לבלוג מדי פעם.

http://www.shiureybait.blogspot.com/

זה הקישור לבלוג שלנו. למותר לציין, שחיש קל נפתחו כדוגמתו גם לכיתות האחרות.