לפני שבוע הגעתי – שלא כהרגלי – עם המחשב הנייד שלי לבית הספר. רציתי לשתף את תלמידי בנתונים עדכניים אודות הנושא בו אנו דנים בשיעור היסטוריה. חיפשתי כה וכה את הרשת האלחוטית אליה אני יכולה להתחבר לאינטרנט, אך לשווא. פניתי אל אחראית המחשבים, וזו השיבה לי שאני צריכה חוט. "חוט?", "לאן את רוצה שאתחבר איתו?"... בקיצור – אין רשת אלחוטית בבית הספר. אין לי מה לעשות עם המחשב בחדר הכיתה. איך לא ידעתי את זה עד עכשיו?
אני בטוחה שזה לא ענין כספי. זה הרבה יותר פשוט, והרבה יותר עצוב – באינטרנט משתמשים במעבדות המחשבים, או המזכירות במשרדן, או המנהלת בחדרה. מה פתאום שמורה תצטרך חיבור לרשת מחדר הכיתה? אני מקווה להבהיר את הצורך וההכרח. יתרה מזו – הבעתי בפני המנהלת את חזוני הבלתי מופרך על פיו יהיה בחדר הכיתה בה אני מלמדת באופן קבוע גם מקרן ומסך, כדי שהשימוש בחומרי הרשת לא יתבצע רק בהיכל הקודש (קרי: חדר המחשבים). העובדה שכדי להשתמש בחדר המחשבים בבית הספר יש לעלות שתי קומות מכיתת האם, מדגישה את ההפרדה המרגיזה בין הלמידה לטכנולוגיה. ההליכה לחדר המחשב היא בבחינת טקס, שיש לתאמו מראש בין הנוגעים בדבר. בכיתה, כאמור, לא ניתן להשתמש במחשב, ואילו בחדר המחשבים לא ניתן לנהל דיון עם התלמידים הישובים מול מסופיהם. זה אפשרי ופשוט לגשר על התהום הזו. צריך להכיר בקיומה וצריך לשנות את החשיבה (וכן, גם להשקיע קצת כסף).
