אנשים עם ערכים

הכוונה לכנס הישראלי של כותבי הערכים בוויקיפדיה, עליו מתבשר כל מי שנכנס לעמוד הראשי של האנציקלופדיה. הכנס יערך בקמפוס אוניברסיטת ת"א ב-15 לינואר 2010 לרגל הערך ה-100,000 בעברית שכנראה יכתב בסמוך ליום זה. נכנסתי לתכנית הכנס, ואז כמו היכתה בי באופן חד ההבנה האמיתית מה היא ה-וויקיפדיה. מהו השיתוף הזה בין הגולשים. איזה עוצמה יש לזה. תכנית הכנס הזויה משהו, אבל זה סוד חינה. גם היא תשתנה בטח עוד פעמים רבות על ידי הגולשים עד לקיום הכנס. שווה לעקוב אחרי העריכות. שיעור ב-ווב 2. שיעור בדמוקרטיה.

מקשים קושיות

ליצירת הפסיפס הגדולה הזו קראה האמנית אפרת פלג SKIP. היא עשוייה מ-5,600 מקשי מקלדת (!) ומעבר לערכה האסתטי, היא מעוררת שאלות על טכנולוגיה ואקולוגיה גם יחד.

בעקבות עבודותיה של אפרת עם מקלדות ממוחזרות, למדתי פרק בסידור מקשי המקלדת. מעולם לא נתתי על כך את דעתי קודם לכן. הדברים שלהלן יעסקו, אם כך, בכוחו של הרגל. בסיומם קושיה על מקשים.

סידור מקשי האותיות במקלדת האנגלית נקרא "qwerty" על-שם הרצף בצד השמאלי של שורת האותיות העליונה.
בשנת 1870 פותחה מכונת הכתיבה המסחרית הראשונה. המכונה היתה בנויה מלוח מקשים. כל מקש היה מחובר למנוף שבקצהו גלופה של האות המתאימה. בתחילה סודרו האותיות לפי סדר האלפבית, כמתבקש. אבל היתה בעיה - כשהמשתמש היה מקליד צירופי אותיות מסוימים במהירות המנופים היו נתקעים זה בזה. במקום לשפר את המנגנון פוזרו האותיות על-פני לוח המקשים באופן שימנע (או יקשה על) התנגשויות כאלו. כך נולד לו הסידור qwerty השריר וקיים עד היום (אני בטוחה שכל מי שקורא גם בודק עכשיו האמנם...).
גם כשהמנגנון של מכונת-הכתיבה השתפר וכבר לא היה צורך בסידור מיוחד (ובודאי שעם הופעת מכונות הכתיבה החשמליות) הסידור לא השתנה! למה? כי אנשים כבר התרגלו לסידור הישן; מי רוצה מכונת-כתיבה שאף מזכירה לא יודעת להקליד עליה? כשהגיע הזמן להמציא את מקלדת המחשב לא היתה סיבה להסס: היה מערך מקשים אחד שכולם רגילים אליו, לא היתה סיבה לחפש חלופות. אז למה זה סידור האותיות במקלדת? כי ככה אנחנו רגילים.
ברור, שהסידור הנוכחי אינו בהכרח הנוח, המהיר, היעיל, הבריא, הקל ליותר ללימוד וכו'. ואולי אף ההיפך. כל היתרון בו הוא שאנשים רגילים אליו כמעט מאה וחמישים שנה.
זו סוגייה מעניינת מהרבה אספקטים ונושקת לתחומים רבים – הנדסת אנוש (תכנון מימשקי משתמש), פסיכולוגיה, היסטוריה, מדע, פיזיולוגיה, תרבות ועוד ועוד.
ובכל זאת שינוי וקידמה חיוביים - השתלטות המחשבים על חיינו הולידה גם מיקלדות ייעודיות לאנשים עם מוגבלויות שונות. ומה יעשו כל מסכי המגע (טכנולוגית ה-touch) למקלדת המסורתית?
ואם לא לשנות את הסידור, לא הגיוני שיתווספו מקשים המיוחדים לתקשורת המקוונת? לא מגיע סוף סוף מקשים מיוחדים ל"ריגשונים" הנפוצים?! אני תובעת בזה את עלבונם. :(

ללמוד זה כן משחק ילדים

אתגר אמיתי הוא לנסות ולעורר מוטיבציה ללמידה. משחק הוא דרך ידועה ומוכרת ליצור חוויית זרימה אופטימלית (על פי מרכיבי תיאורית ה-flow). טכנולוגיות המחשב יכולות למקסם את מרכיבי המוטיבציה האישית והבין-אישית בכל הקשור לפעילות משחקית לימודית. בקורס "פיתוח משחקים לימודיים מתוקשבים" אנו עושים קישור מתמיד בין משחק ללמידה, על אף שלפי פיאג'ה ראויה ההבחנה בין השניים.
בימים אלה אני עסוקה בהערכת משחקים לימודיים על פי מודלים קיימים. המטלה שהוטלה עלי היתה לנתח משחק לימודי טוב, שאינו מתחומי השפה או החשבון (תחומים בהם עוסקים רוב המשחקים הידועים). הכוונה היא, שבתום הקורס אפתח משחק לימודי טוב גם בעצמי. לא פשוט.

מעריב nrg מאתמול מבשר במדור הטכנולוגיה על פיתוח של משחקים לימודיים ספציפיים לילדים בארה"ב. למשל, משחק בביולוגיה המיועד לילדים בחטיבת ביניים ותיכון, שהמטרה בו היא להציל מטופל מזיהום בקטריאלי. במקביל, צוברים השחקנים ידע על ביולוגיה תאית ומדע המולקולות. הבנתי מהכתוב, שמי שפיתח את המשחק חבר באיגוד המדענים של ארצות הברית, כלומר מומחה תוכן. אין ספק, שאם הילדים ישחקו במשחקים לימודיים טובים "תהיה לכך השלכה משמעותית על למידה בסביבה רשמית ובלתי רשמית". לשם כך, גם מומחי התוכן – המורים בתחומי הדעת השונים – צריכים להבין שמשחקים איכותיים יכולים להיות מרכיב חשוב מאוד בחינוך. פיתוח משחק טוב דורש השקעת משאבים רצינית. בעידן הלומדות ה"סגורות" של שנות ה-90' היו חברות ישראליות שמצאו כדאיות כלכלית בפיתוח משחקים מקוריים בעברית, שנמכרו על גבי דיסקים. נכון, שמיטב המוחות עסקו בהעתקה צריבה ושאר ענייני הפרת זכויות, ובכל זאת, משחקים חדשים יצאו לאור חדשות לבקרים. נדמה לי, שעם השתלטות האינטרנט על חיינו בא הקץ על הפיתוח הישראלי המקורי של משחקים. עכשיו הכדור צריך לעבור מהחברות המסחריות אל האמונים על הפדגוגיה. אלו צריכים להבין ולהשתכנע כי משחק חיוני ללמידה. אם תבשיל בהם ההכרה אולי תצא מהם הבשורה.

ממצגת לינארית ליחידת לימוד אינטראקטיבית

לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי (10 דצמבר) – ביקשתי מתלמידי בכיתות ט' להתחלק לקבוצות והטלתי על כל קבוצה לחקור זכות אדם אחרת (שוויון, כבוד, פרטיות, חופש ביטוי, חופש עיסוק ועוד ועוד ועוד). כל קבוצה התבקשה להכין מצגת בת מקסימום 10 שקפים אותה היה עליהם להציג בפני חבריהם וללמדם אודות מהות הזכות שחקרו וחשיבותה.
התוצרים בהם צפינו כעבור שבועיים של הכנות היו מרגשים עד מאוד. באופן כמעט אינטואיטיבי הכינו כל התלמידים, מבלי שקראו לזה כך - יחידות לימוד מתוקשבות אינטגרטיביות.
המצגות אותן הכינו מייצגות תפיסה מרחבית של הלמידה. היה בהן טקסט, אלא שזה אופיין בקישוריות גבוהה – גם בתוך המצגת עצמה וגם למקורות במרחב הרשת. מה לא היה שם? קישורים לסרטונים קצרים ומרגשים מ-youtube (יש שפע של סרטים הרלבנטים לנושא זכויות אדם), הפנייה לאתרי חדשות ובהם דוגמאות אקטואליות מהן ניתן ללמוד על הפרת זכויות, הקלטות של מהדורות חדשות, קישורים לאתרי אירגונים לשמירת זכויות אדם, גרפים, טבלאות ושלל סרטי אנימציה – חלקם מקוריים וגאוניים.
התענגתי מהיצירתיות שלהם. כך למשל, את הזכות לפרטיות הסבירה קבוצה אחת בעזרת שתי דמויות – pri (פראי) vecy (ו-סי). 'פראי' מחזר אחרי 'סי' ופוגע אגב כך בפרטיותה. מקסים, לא? "הרומן" בין השניים הוצג הודות למדיה הדיגיטלית באופן מסתעף ומשולב עם סעיפיו הטקסטואלים הפורמליים של החוק להגנת הפרטיות.

ד"ר פסיג מאוניברסיטת בר-אילן הצביע על מיומנויות חדשות שיש להקנות לתלמידים בעידן האינטרנט.
שימוש באמצעים טכנולוגיים, כדי לאסוף מידע. שימוש באינטרנט, באמצעי תקשורת חדישים, והפקת המירב מהאמצעים האלה.
בדיקת המידע – אבחנה בין עיקר וטפל.
הצלבת מידע ממקורות שונים, כדי להפיק ממנו את המקסימום.
יכולת בחירה במידע הנחוץ, מתוך מיגוון עצום של נושאים ומידע שיהיו נגישים.
מציאת קשר בין המידע לבין התנסות אישית של התלמיד.
העברת המידע במהירות, כדי שהתלמיד לא ייחשב "איטי".
אירגון מחדש של המידע.
יכולת חקירה – כדי שהתלמיד יוכל לבחון ולחקור את המידע.
לימוד שיתופי – כמות המידע העצומה גדולה מיכולתו של אדם אחד לטפל בו. יש ללמוד מיומנויות לחלק את הטיפול במידע בין כמה אנשים, כדי שכולם יוכלו להפיק ממנו תועלת.

אני חושבת שהפרוייקט שביצעו תלמידי הוכיח, כי יש להם, כמעט באופן אינטואיטיבי את המיומנויות הקוגניטיביות האלה. הייתי שמחה לקחת לעצמי את הקרדיט, אבל אם להיות כנה, בעלי הרמה הגבוהה רוכשים אותן גם בלעדי (המורה) ומבלי מודעות תוך הלמידה במרחבי הרשת. צריך לחשוף אותם עוד ועוד להתנסויות שדורשות מיומנויות אלה, ורצוי גם באופן קבוצתי. הלמידה הקבוצתית/שיתופית - השיח, ההפריה ההדדית, הויכוחים, הספקות, נקודות המבט השונות – חשובה להבניית הידע.

מעת לעת

ב"חדשות ערוץ 2" אמש שודרה כתבה על מיזם חדשני בחינוך של חברת "עת הדעת -Time to Know"". בכיתות שבהן מותקנת המערכת יושבים כל התלמידים ליד מחשבים ניידים, המחוברים למחשב של המורה. לימוד החומר ותרגולו מתבצעים באמצעות המערכת, אך גם למורה חלק חשוב בשיעור: הוא מדבר עם התלמידים, מנהל אתם דיון ומקדיש לכל אחד מהם תשומת לב אישית.
המערכת מנתחת את ביצועי התלמידים ומציגה בפני המורה בזמן אמת תמונת המצב בכיתה, כך שהוא יודע מי זקוק יותר לעזרתו. בעתיד, מקווים בחברה, גם שיעורי הבית יבוצעו באמצעות המערכת. המערכת הטכנולוגית של עת הדעת פועלת כיום באופן ניסיוני בכמה בתי ספר יסודיים בישראל ובארה"ב, ובקרוב יתחילו בתי ספר נוספים להשתמש בה.

בכתבה הטלוויזיונית דובר לא מעט על ההשקעה הכספית בת המיליונים הרבים במיזם. זו כמובן באה ממשקיע פרטי, ולא חלילה מהמדינה.

אני לא מכירה את התכנית, ונדמה לי שיש גם מעטה חשאיות לא מבוטל על פרטיה טרם תשווק באופן מאסיבי. האם יש בה חזון לשינוי אמיתי ומהותי של מערכת החינוך? קל יותר יהיה לי לחוות את דעתי הצנועה כשאפגוש את החומרים אותם מפתחת החברה. בינתיים, אני שמחה. גם המורות שהתראיינו בכתבה דיברו על מהפך שעברו מטכנופוביה לניהול כיתה מתוקשבת ביד רמה, גם יאיר לפיד הביע משאלת לב שילדיו ילמדו במתכונת כזו, והכי חשוב - סוגיית התאמת מערכת החינוך לעידן המידע עלתה לסדר היום במסגרת עתירת רייטינג.

אני אוהבת את השם של החברה הזו, על רב משמעויותיו. אינני מקדמת מכירות שלהם, ובכל זאת כדאי לצפות בסרט התדמיתי הזה, במיוחד בפתיח הממחיש כמה כלום לא השתנה במערכת החינוך ב-200 השנים האחרונות.

חזות הכל

את המקלדת הגאונית הזו יצרה השבוע האמנית אפרת פלג (שהיא לגאוותי הגדולה גם אחותי).

וכך כותבים ד"ר נחמיאס וד"ר מיודוסר במאמרם "אינטרנט בחינוך: תמונת מצב ומגמות לעתיד":
"משחר האנושות הייתה השפה החזותית אמצעי חיוני שבו השתמשו בני האדם לייצוג העולם שמסביבם, רעיונות ורגשות. מציורי הקיר במערות האדם הקדמון ועד למציאות המדומה העכשווית, ממלאים חומרים חזותיים תפקיד מרכזי בחיינו. עם זאת, במשך מאות שנים, המילה הכתובה והמילה המודפסת היו הערוץ המרכזי לייצוג ידע ולהעברת מידע בכלל ובתהליכי הוראה ולמידה בפרט (Baron, 1997) . תמונות שולבו בטקסט בעיקר למטרות המחשה או קישוט. כיום, טכנולוגיות המבוססות על מידע חזותי...החזירו את הייצוג החזותי למרכז הבמה בעוצמה רבה."

נדמה לי שעל זה נאמר שתמונה אחת (כלומר ייצוג חזותי) שווה אלף מילים, לא?

ניהול אתר = עזרה בקליטת מהגרים

באחת מרשומותי הקודמות תארתי את חזון הפיתוח והשימוש של האתר הבית ספרי עליו אני אמונה. הבטחתי (גם לעצמי) להמשיך ולשתף בהתמודדותי עם חבלי ההטמעה. אקדים ואומר, שהם לא פשוטים כלל. הסוגיות עמן אני מתמודדת באופן יום יומי כמנהלת האתר ותכניו הן רב תחומיות. חלקן נוגעות לעניינים אירגוניים-מנהלתיים (מי נותן את ההוראות למי? האם אוטונומיה של מורים מקצועיים בהכנסת תכנים מצריכה הגדרה מחודשת של תפקידי הרכז המקצועי ועוד ועוד). חלק מהדילמות מתעוררות עקב ריבוי ה"מיגזרים" המרכיבים את קהילת בית הספר - הכוונה היא לתלמידים, להורים, למורים. אלו לא רק בבחינת 'קהל יעד' אלא גם אחראיים לחלק מן התכנים. איזה תכנים? באיזה מינון? לאיזה צורך? מי מפקח? - על שאלות אלו ואחרות יש לענות באופן מתמיד.

אך מעל לכל - פיתוח האתר הבית ספרי והטמעת השימוש בו קשורים ישירות לתרבות התקשוב הבית ספרית בכלל, ומידת אוריינותם התקשובית של השותפים לתהליך החינוכי.

שתי סיטואציות מן השבוע האחרון חידדו אצלי את ההבנה שעבודת החריש עוד רבה, ואלו הן:

- מורה שהגישה לי ניירות כתובים בכתב יד צפוף ואמרה - תכניסי את זה לאתר (יתכן ואמרה 'בבקשה'). התגובה הראשונית שלי היתה זעם ("מה היא חושבת לעצמה החצופה?! שתדפיס את זה בעצמה ותשלח לי במייל את הקובץ בפורמט דיגיטלי אותו ניתן להכניס לאתר"). מהר גם הבנתי, שאין בפנייתה משום עצלות או ניצול כישורי ההדפסה שלי. היא פשוט חושבת אחרת. מה שנקרא בשפה האקדמית "מהגרת דיגיטלית", הנמצאת ב"תפר" שבין העולם הישן לעולם הדיגיטלי החדש. היקלטות המהגר בסביבה הזרה תהיה קלה יותר אם מישהו יעזור לו לרכוש את השפה החדשה. זה כנראה תפקידי ביחס להכשרת המורים באירגון בהקשר לשימוש באתר.

-הדוגמא השניה גם היא בגדר "כילאיים" - בין המסורת לקידמה. מורה הכניסה הודעה להורי כיתתה באתר בזו הלשון: "הורים יקרים, פרטים על מסיבת חנוכה הקרבה תוכלו לקרוא בדפים שבילקוטי ילדיכם".

דוגמאות אלו ועוד רבות ומגוונות מלמדות שוב ושוב ושוב על כך שהקושי בהחדרת השינוי הוא לא טכנולוגי גרידא. הוא כרוך בשינוי בתפיסת עולם, בחשיבה. וזה, מן הסתם, קשה ומאתגר יותר לחולל.

אז מה עושים?

לא מתייחסים אל הציבור (על מגזריו השונים כאמור לעיל) כאל מיקשה אחת. פורטים אותו, מפלחים אותו לקבוצות בעלות מאפיינים זהים, ומתאימים את אופני החדרת השינוי לדרגה האוריינית בה נמצאים הגורמים הרלבנטים.

משתמשים בכל טקטיקה פסיכולוגית ידועה ושחוקה ככל שתהיה להגברת המוטיבציה - חיזוקים, גירוי, תחרות וכו' - בקרב מכניסי התוכן וצרכניו גם יחד.

לא מאבדים את הסבלנות ולא מתייאשים.

חינוך לחשיבה בעולם דיגיטלי הוא קודם כל חינוך, וככזה הוא תהליך - ארוך, לא תמיד מספק, לא פעם מתסכל, אבל הכרחי.

פייסבוק - גם ללמידה

קיבלתי הודעה במייל, לפיה תוייגה תמונתי ב"פייסבוק". נכנסתי ונחרדתי לראות אותי באחת מחניות הטיול השנתי שהיה אך יום קודם. אז זהו – כולם יכולים עכשיו להיכנס ולראות אותי עטוית כאפייה, שמחה בין תלמידי המתבגרים. אני צריכה שאיזה יליד דיגיטלי ילמד אותי למחוק את התיוג הזה
.
בכלל, ה"פייסבוק" הוזכר במהלך הטיול לא אחת. כשנפרד מאיתנו המדריך לשלום, הוא נשאל ברוב קולות: "יש לך פייסבוק?" – בבחינת רצון להקל על צער הפרידה ולהישאר איתו בקשר, ולו וירטואלי. גם שלל הפוזות צולמו ותועדו למען העלותם לפייסבוק.

ההסתייגות המסויימת הזו משלטון הפייסבוק עומעמה היום, כשהתבשרתי שתלמידי ב-ט' פתחו קבוצה בפייסבוק לצורך למידה. הם מתכוונים להעלות לשם סיכומים לקראת מבחנים, ללמוד יחד, לעזור זה לזה ועוד ועוד.
פתאום חשבתי שזה בעצם נפלא שהם מעצבים לעצמם את סגנון הלמידה ואת המרחב המקוון שלהם. הם לוקחים אחריות על הלמידה, מגלים יצירתיות ויוזמים באופן עצמאי. הלא לכך אנחנו מחנכים אותם?! הפייסבוק הוא חלק מסביבת הולדתם. הם רותמים את הסביבה הזו באופן טבעי גם ללמידה. אני בהחלט סקרנית לדעת מה יקרה שם בקבוצה, אם הפעילות בה תשרת את מטרות הלמידה, מי יקח בה חלק? האם היא תהיה פתוחה לכולם? האם תחזיק מעמד ותהיה פעילה לאורך זמן?
זה משמח אותי, ועל אף שאני חובבת שליטה, אין לי בעיה עם הערוץ העצמאי. ברור לי שלמורים וגם להורים – המהגרים הדיגיטלים – יש עדיין תפקיד וחשיבות גם בכל הקשור לשימוש ילדיהם ברשת החברתית ללמידה. למשל, הנחלת הצורך והדרכים לבחון את אמינותו של המידע אליו הם נגישים.ועניין אחר, שאמנם לא קשור ישירות ללמידה, אך נובע מהחברות ברשת – יש להסביר למתבגרים (המתוחכמים, אך התמימים לעתים) את הצורך בשמירה ולו מסויימת על פרטיותם.

שיעורי בית - ההכרח שנמרח....

רבות דובר ונדרש אודות שיעורי הבית ומידת נחיצותם ללמידה. הדיון בסוגייה לא מנותק מההקשר של היחסים המשפחתיים ולוקח בחשבון את המתחים העצומים המתלקחים עם שאלת השאלה: "היו שיעורים היום?"....

נדמה, שסף הרגישות של התלמיד ושל הוריו סביב הכנת המטלות הוא מאוד נמוך. התלמיד חש שהמשימות שניתנו בכיתה קמות עליו לכלותו, וההורים נעדרי האינפורמציה ממקור ראשון מתקשים לא פעם לתת אמונם בצאצאם. מה עושים?

כמורה למאות תלמידים מתבגרים וכאמא לשניים, ברור לי כי המפתח לביצועים טובים יותר ולהסרת מתחים הוא באירגון יעיל. ללא ספק, ייטב לכולם - התלמידים, ההורים והמורים - אם המשימות היומיות הניתנות לכלל התלמידים בכיתה תהיינה מרוכזות במקום אחד, ולא כתובות במחברות השונות עפ"י תחומי הדעת. נכון שלרוב הילדים יש יומנים, אך מגיל מסויים המורים לא מטפחים בקרב התלמידים את ההבנה בחשיבות התיעוד באמצעותו והוא נותר כר לברכות ושאר קישקושים.

בנוסף, ברור כי השאלה האוניברסלית המקוממת "היו שיעורים?" תהיה מיותרת אם האינפורמציה הזו תהיה נגישה להורה ישירות, ללא תיווך הילד.

עשיתי מעשה. פתחתי לתלמידי כיתת החינוך שלי בלוג לפרסום שיעורי הבית. מיניתי חמישה ילדים (כמספר ימי הלימוד העיוניים בשבוע) האחראיים להכנסת התכנים באופן יומיומי. ובא לציון גואל!

עכשיו גם תלמיד שנעדר בעוון שפעת חזירים, מי ש"הבריז" מבית הספר, מי שסתם חלם בשיעור וגם ההורים של כל אלה יחדיו יכולים להתעדכן בשיעורי הבית ולוותר על השיח השבלוני מעורר המועקה. כמחנכת הכיתה אני יכולה לעקוב בעזרת הבלוג אחר תכני הלימוד של תלמידי במקצועות השונים וכן להתרשם ממידת העומס המוטל עליהם (ולהתערב במקרה הצורך). המורות המקצועיות ואנוכי יכולות להשתמש בתעוד זה כתרשומת נוחה למעקב אחר התקדמות הכיתה. אני מניחה שגם להנהלת בית הספר יכול להיות ענין בהצצה לבלוג מדי פעם.

http://www.shiureybait.blogspot.com/

זה הקישור לבלוג שלנו. למותר לציין, שחיש קל נפתחו כדוגמתו גם לכיתות האחרות.

איזה תענוג היה להם - צופן העתיד על פי אסימוב

"איזה תענוג היה להם". זה שם סיפורו הקצר של איזק אסימוב. סיפור חובה של אחד מגדולי היוצרים של ספרות המדע הבדיוני, שהחל לפרסם את ספריו ב-1938(!). כיוון שביצירותיו ניסה לתאר את ההתפתחות העתידית של תרבות הטכנולוגיה המודרנית, חובה על כל מי שמתעסק בתרבות זו (אני...) לחזור ולקרוא אותו.

גיבורי הסיפור הם מארג'י וטומי, החיים בשנת 2157. השניים מצאו "ספר אמיתי". הם ניזכרים שסבא שלהם סיפר להם, שסבא של סבא שלו סיפר שכשהוא היה ילד קטן הסיפורים היו מודפסים על נייר.

הילדים הופכים את הדפים הצהובים והמקומטים, ומעידים על כך ש"זה מצחיק נורא לקרוא מילים שעמדו דוממות במקום לנוע ולעבור כפי שהן אמורות לעשות - על מסך.... ואחר כך, כאשר שבו אל הדף הקודם, היו עליו אותן המילים שהיו עליו כאשר קראו אותו בפעם הראשונה".

טומי טוען שזה בזבוז, שהרי על מסך הטלויזיה שלהם יש בודאי מליון ספרים והוא טוב בשביל עוד המון. ובודאי שאין צורך להשליכו כמו את הספר מהנייר בגמר הקריאה.

אני לא יודעת אם אסימוב מודע לכך, אבל על שמו אפשר לרשום את המצאת הספר הדיגיטלי. הוא קרא לזה "ספר טלי" (מלשון טלויזיה).

העובדה כי הספר שנמצא הוא ספר לימוד נותן למארג'י הזדמנות לבוז ללימודים השנואים עליה בגלל המורה המכאני שלה. כיוון שהיא נכשלת בכל המבחנים שערך לה המורה, אמה הזמינה את מפקח המחוז. וזה הגיע עם..... תיבה שלמה של כלי עבודה עם חוגות וחוטי חשמל. הוא פרק את המורה לחלקים (מארג'י קיוותה שהוא לא ידע כיצד להרכיבו בחזרה). ואיך נראה המורה המתוקן? - גדול ושחור ומכוער, עם מסך גדול שעליו נראו כל השיעורים ונשאלה כל השאלות. החלק שהיה שנוא על מארג'י ביותר היה הסדק שבו היה עליה לשים את שיעורי הבית ואת המבחנים שלה. היה עליה לכתוב אותם תמיד בצופן ניקוב אותו למדה כשהיתה בת 6, והמורה המכאני היה מחשב את הציון כהרף עין.

מארג'י נזכרת שפעם לקחו את המורה של טומי למשך חודש כמעט משום שמגזר ההיסטוריה היה חשוך לחלוטין.

טומי מסביר בידענות למארג'י שהלימודים לפני מאות שנות היסטוריה לא היו כמו הלימודים שלהם. ועיקר פליאתה היא על כך ש"לא היה להם מורה רגיל, אלא הוא היה בן אדם". -"בן אדם? איך יכול בן אדם ללמד?" "ובכן, הוא היה רק אומר לילדים ולילדות דברים ונותן שיעורי בית ושואל אותם שאלות".

"בן אדם הוא לא די פיקח".

לא די מההתפעלות הזו והיא מבינה שאותו בן אדם זר לא נמצא היה בבתי הילדים כמו שהמורה המכאני בביתה, אלא ש"שלמורים היה בניין מיוחד וכל הילדים היו הולכים לשם". היא נמשכת לקרוא עוד ועוד אודות בתי הספר המצחיקים האלה.

היא מתקשה לתפוס שכל הילדים בני אותו גיל למדו אותו דבר, שהרי אמא שלה אמרה לה ש"צריך לכוון את המורה שיתאים לשכל של כל ילד וילדה שהוא מלמד וכי צריך ללמד כל ילד בצורה שונה".

בסוף הסיפור מגיעה השעה בה היא נאלצת להיכנס לחדר הלימודים, הסמוך לחדר השינה שלה. המורה המכאני כבר דלוק וממתין לה. המסך מואר והוא אמר: "שיעור החשבון היום הוא על חיבור שברים פשוטים. בבקשה הכניסי את שיעורי הבית של אתמול לסדק המתאים".

היא היתה מהרהרת בבתי הספר העתיקים שהיו הם כאשר סב סבה היה ילד קטן. כל הילדים מכל השכונה היו באים צוחקים וצווחים לחצר בית הספר, יושבים יחד בכיתה, הולכים יחד הביתה בסוף היום. הם למדו את אותם הדברים, כך שיכלו לעזור זה לזה בהכנת השיעורים ולשוחח על כך.

והמורים היו אנשים.....

המורה המכאני היה מבזיק על המסך: "כאשר אנחנו מחברים שברים של 1/2 ו-1/4..." מארג'י היתה מהרהרת באהבה שאהבו זאת בוודאי הילדים בימים ההם. היא היתה מהרהרת "בתענוג שהיה להם".

קראתי את הסיפור הזה כילדה. אז חשבתי שאסימוב מצייר מציאות עתידנית נועזת. היום כשאני קוראת את הדברים אני לא מתפעלת מהחידוש המהפכני שבהם.

יותר מכל עולה מהסיפור הצורך המשווע באינטראקציה החברתית גם בהקשרים של למידה. נראה, שכל חדשנות טכנולוגית שלא תיקח צורך אנושי זה בחשבון, תעורר בקרב הלומדים געגוע עמוק.