בסיום הקורס המבואי לטכנולוגיות ידע, ניתנה רשות הדיבור למגוון סטודנטים שסיפרו ודיווחו על האופן בו הם משלבים את התקשוב במוסדות החינוכיים בהם הם מלמדים.
אחד מהדוברים היה מנהל בית ספר ברשת החינוך התורני – "אל המעיין" של תנועת ש"ס.
הדיווח הקצר שלו על מה עושים עם האינטרנט בעולם החרדי זכור לי דווקא בגלל שהיה מבולבל והציב כל כך הרבה סימני שאלה – מה מותר? איפה עוברים הגבולות? מי מפקח? ומה עם האוטוריטה של הרב/המורה?
ככל שאני ממשיכה להתחבט בסוגיית שילוב האינטרנט בחינוך, כך אני חוזרת ונזכרת באותו שסני"ק. לאן מוביל מנהל בחינוך התורני את תלמידיו? איזה אפשרויות הוא פותח בפניהם? ואילו הוא סוגר ביודעין? כיצד, אם בכלל, הוא מכין אותם להשתלבות בעידן הדיגיטלי? כיצד הוא משכיל לנצל את יתרונות העולם המקוון לצרכיו הייחודיים?
פתאום מתחוור לי, שכל השאלות שיאות להישאל לגבי החינוך ה"רגיל" (חילוני), מתעצמות שבעתיים בחברה שמעצם מאפייניה הינה מתבדלת ושמרנית.
קראתי לאחרונה כתבה על בית הספר האינטרנטי של חב"ד. הגם שמדובר בבית ספר וירטואלי לכל דבר, מפתחי האתר ללמידה מרחוק השתמשו בפעלולים גרפיים והיקנו לסביבת הלימוד המתוקשבת חזות וסממנים של בית ספר פיזי לכל דבר ועניין.
את התלמיד הנכנס ל"בית הספר" (לתוכנה) מקדמת על המסך אנימציה של בנין בעל חזית הדורה וחלונות גדולים.הוא עובר דלת כניסה, פוסע במסדרון ארוך (המתפצל כיאה לזרם החינוך לחדרים מיוחדים לבנים ובנות). בכיתה הוירטואלית מחכות לו דמויותיהן המצויירות של מורה ותלמידים נוספים ועל ה"קיר" תצלום של הרבי.
איך זה עובד? ילדים מכל העולם הרשומים לבית הספר הזה יושבים מול המחשב בבתיהם ונכנסים אל בית הספר (האתר) בכל בוקר כדי לפתוח יום לימודים – לא לפני שהתפללו תפילת שחרית.
נכון שמרחבי האינטרנט הם אינסופיים ואינם נתונים לכבלי זמן ומקום. אבל, תלמידי בית הספר של חב"ד כן מתבקשים להתייצב פיזית מול המחשב בבתיהם בשעה מסויימת (רק הילדים מאותה יבשת). הם לא יכולים להישאר לבושים בפיג'מה כי עליהם ללבוש תלבושת אחידה. חוץ מזה יש שיעורי בית, מבחנים, תעודות שליש, אסיפות הורים. אם ילד מפריע בשיעור, המורה יכול להטיל עליו עונש או להוציאו מהכיתה, כל סממני החינוך הקונבנציונלי בטווח קליק שמאלי.
מה הציוד הנדרש מתלמיד בבית הספר האינטרנטי? חיבור מהיר לאינטרנט, מצלמת אינטרנט, מיקרופון, אוזניות, ומחשב אישי. כיוון שכל ילדי הבית לומדים אונליין באותן שעות, ממליץ בית הספר שלכל תלמיד יהיה מחשב משלו, ורצוי שיעשה בו שימוש בחדר נפרד כדי ליצור הפרדה מהלומדים סביבו. ופעם חשבנו שלקנות ילקוטים, מחברות וספרים זו הוצאה יקרה. ומה עושה משפחה עם 5 ילדים? ויותר מכך?
נראה, שהפלטפורמה האינטרנטית של בי"ס חב"ד דומה לזו בה נתנסינו בשיעור "טכנולוגיות ידע בחינוך" עם ד"ר קורץ. השיעור מתנהל על מסך המפוצל לשלושה חלקים. השטח הרחב הוא הלוח, והמורה יכול לכתוב ולצייר עליו, או להעלות מצגות וקטעי וידיאו; בחלון השני, הווידיאו, נראים המורה או התלמיד שקיבל ממנו את רשות הדיבור, והחלון השלישי הוא תיבת צ'ט רגילה, שהתלמידים יכולים להקליד בה באופן חופשי בזמן השיעור, להגיב או לבקש את רשות הדיבור מהמורה, השולט במערכת, כך שיופיעו בווידיאו וקולם יישמע.
וכמו שאמרנו במשוב להתנסות שלנו בלמידה מרחוק - זה טוב רק כשיש הצדקה אמיתית וצורך של ממש. אם זה נעשה רק לשם גיוון הלמידה, הרי שהקשיים הטכניים פוגעים בהשגת המטרות הפדגוגיות.
כך זה נראה במקרה של חב"ד - לילדים הלומדים במסגרת הזו אין חברים ואין מוסד חינוכי חב"די מתאים, במקומות שהם נמצאים בהם. כך שבית הספר הוירטואלי נותן להם לא רק את הלימוד והידע, אלא גם את החוויה החברתית.
כשאנחנו כאן מדברים על 'בית ספר מתוקשב' האם אנחנו לוקחים בחשבון גם את המטרות החברתיות שהמוסד החינוכי נועד למלא? לילדי חב"ד זה נראה טבעי לשבת מול המחשב במסיבת יום הולדת לחבר שלהם, שנמצא בקצה אחר של העולם (את הממתקים הם מביאים בעצמם ולעצמם) ונראה שזה אפילו לא פוגם בערך המסיבה. אבל זה כנראה רק בגלל החסך החברתי של הילדים בפינות הנידחות של תבל.
יחד עם זאת, מעידים הילדים, כי השיא האמיתי של שנת הלימודים מתרחש דווקא בחופש הגדול כשרבים מהילדים טסים לביקור השנתי בישראל וזוכים סוף סוף להיפגש גם פנים אל פנים.
התחלתי עם "אל המעיין" וסגרתי עם זרם החינוך החרדי - בדוגמא לניצול מעניין של טכנולוגיה. אך האם כשהפדגוגיה לא משתנה אפשר בכל זאת לדבר על חדשנות חינוכית?
אחד מהדוברים היה מנהל בית ספר ברשת החינוך התורני – "אל המעיין" של תנועת ש"ס.
הדיווח הקצר שלו על מה עושים עם האינטרנט בעולם החרדי זכור לי דווקא בגלל שהיה מבולבל והציב כל כך הרבה סימני שאלה – מה מותר? איפה עוברים הגבולות? מי מפקח? ומה עם האוטוריטה של הרב/המורה?
ככל שאני ממשיכה להתחבט בסוגיית שילוב האינטרנט בחינוך, כך אני חוזרת ונזכרת באותו שסני"ק. לאן מוביל מנהל בחינוך התורני את תלמידיו? איזה אפשרויות הוא פותח בפניהם? ואילו הוא סוגר ביודעין? כיצד, אם בכלל, הוא מכין אותם להשתלבות בעידן הדיגיטלי? כיצד הוא משכיל לנצל את יתרונות העולם המקוון לצרכיו הייחודיים?
פתאום מתחוור לי, שכל השאלות שיאות להישאל לגבי החינוך ה"רגיל" (חילוני), מתעצמות שבעתיים בחברה שמעצם מאפייניה הינה מתבדלת ושמרנית.
קראתי לאחרונה כתבה על בית הספר האינטרנטי של חב"ד. הגם שמדובר בבית ספר וירטואלי לכל דבר, מפתחי האתר ללמידה מרחוק השתמשו בפעלולים גרפיים והיקנו לסביבת הלימוד המתוקשבת חזות וסממנים של בית ספר פיזי לכל דבר ועניין.
את התלמיד הנכנס ל"בית הספר" (לתוכנה) מקדמת על המסך אנימציה של בנין בעל חזית הדורה וחלונות גדולים.הוא עובר דלת כניסה, פוסע במסדרון ארוך (המתפצל כיאה לזרם החינוך לחדרים מיוחדים לבנים ובנות). בכיתה הוירטואלית מחכות לו דמויותיהן המצויירות של מורה ותלמידים נוספים ועל ה"קיר" תצלום של הרבי.
איך זה עובד? ילדים מכל העולם הרשומים לבית הספר הזה יושבים מול המחשב בבתיהם ונכנסים אל בית הספר (האתר) בכל בוקר כדי לפתוח יום לימודים – לא לפני שהתפללו תפילת שחרית.
נכון שמרחבי האינטרנט הם אינסופיים ואינם נתונים לכבלי זמן ומקום. אבל, תלמידי בית הספר של חב"ד כן מתבקשים להתייצב פיזית מול המחשב בבתיהם בשעה מסויימת (רק הילדים מאותה יבשת). הם לא יכולים להישאר לבושים בפיג'מה כי עליהם ללבוש תלבושת אחידה. חוץ מזה יש שיעורי בית, מבחנים, תעודות שליש, אסיפות הורים. אם ילד מפריע בשיעור, המורה יכול להטיל עליו עונש או להוציאו מהכיתה, כל סממני החינוך הקונבנציונלי בטווח קליק שמאלי.
מה הציוד הנדרש מתלמיד בבית הספר האינטרנטי? חיבור מהיר לאינטרנט, מצלמת אינטרנט, מיקרופון, אוזניות, ומחשב אישי. כיוון שכל ילדי הבית לומדים אונליין באותן שעות, ממליץ בית הספר שלכל תלמיד יהיה מחשב משלו, ורצוי שיעשה בו שימוש בחדר נפרד כדי ליצור הפרדה מהלומדים סביבו. ופעם חשבנו שלקנות ילקוטים, מחברות וספרים זו הוצאה יקרה. ומה עושה משפחה עם 5 ילדים? ויותר מכך?
נראה, שהפלטפורמה האינטרנטית של בי"ס חב"ד דומה לזו בה נתנסינו בשיעור "טכנולוגיות ידע בחינוך" עם ד"ר קורץ. השיעור מתנהל על מסך המפוצל לשלושה חלקים. השטח הרחב הוא הלוח, והמורה יכול לכתוב ולצייר עליו, או להעלות מצגות וקטעי וידיאו; בחלון השני, הווידיאו, נראים המורה או התלמיד שקיבל ממנו את רשות הדיבור, והחלון השלישי הוא תיבת צ'ט רגילה, שהתלמידים יכולים להקליד בה באופן חופשי בזמן השיעור, להגיב או לבקש את רשות הדיבור מהמורה, השולט במערכת, כך שיופיעו בווידיאו וקולם יישמע.
וכמו שאמרנו במשוב להתנסות שלנו בלמידה מרחוק - זה טוב רק כשיש הצדקה אמיתית וצורך של ממש. אם זה נעשה רק לשם גיוון הלמידה, הרי שהקשיים הטכניים פוגעים בהשגת המטרות הפדגוגיות.
כך זה נראה במקרה של חב"ד - לילדים הלומדים במסגרת הזו אין חברים ואין מוסד חינוכי חב"די מתאים, במקומות שהם נמצאים בהם. כך שבית הספר הוירטואלי נותן להם לא רק את הלימוד והידע, אלא גם את החוויה החברתית.
כשאנחנו כאן מדברים על 'בית ספר מתוקשב' האם אנחנו לוקחים בחשבון גם את המטרות החברתיות שהמוסד החינוכי נועד למלא? לילדי חב"ד זה נראה טבעי לשבת מול המחשב במסיבת יום הולדת לחבר שלהם, שנמצא בקצה אחר של העולם (את הממתקים הם מביאים בעצמם ולעצמם) ונראה שזה אפילו לא פוגם בערך המסיבה. אבל זה כנראה רק בגלל החסך החברתי של הילדים בפינות הנידחות של תבל.
יחד עם זאת, מעידים הילדים, כי השיא האמיתי של שנת הלימודים מתרחש דווקא בחופש הגדול כשרבים מהילדים טסים לביקור השנתי בישראל וזוכים סוף סוף להיפגש גם פנים אל פנים.
התחלתי עם "אל המעיין" וסגרתי עם זרם החינוך החרדי - בדוגמא לניצול מעניין של טכנולוגיה. אך האם כשהפדגוגיה לא משתנה אפשר בכל זאת לדבר על חדשנות חינוכית?
