שיתופון - מי מכיר מי יודע?

פגשתי לראשונה בכלי הזה במסגרת של השתתפות ב-e-game (משחק המתנהל דרך המייל). כיוון שההתנסות החד פעמית הנ"ל לא היתה מוצלחת, ולא איפשרה להבין את מהות הטכנולוגיה, חיפשתי עוד על הטכנולוגיה. זה מה שמצאתי: שיתופון הוא מערכת לניהול מקוון של פעילויות קבוצתיות מובנות, שאותן קשה ליישם בעזרת פורום או דוא"ל. שיתופון אינו כולל תכנים והשימוש בו יכול להתאים לכל נושא ובכל רמה - מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה. הוא מציע למורה תבניות מוכנות ליישום מגוון סוגים של הפעלות קבוצתיות מובנות. הוא מחולל שבעזרתו אפשר ליצור תבניות חדשות ולהתאימן לצורכי ההוראה. אפשר להשתמש בשיתופון ככלי עצמאי או בשילוב עם סביבות לניהול קורסים מקוונים. אני לא בטוחה שההגדרות האלה אומרות לי משהו. אני ממליצה לעמיתי להתנסות להכנס לדוגמאות שבקישור הזה. אם מי מהקוראים יכול לשתף אותנו ביישומים קונקרטים מוצלחים ב"שיתופון" - אשמח לתגובות.

הידד לנייד!

בהמשך לרשומה הקודמת אודות חוסר יכולתי להשתמש במחשב נייד בבית הספר, קראתי על המיזם הפרטי "מחשב לכל מורה" על פיו עד שנת 2012 לכל מורה יהיה מחשב נייד. משרד החינוך – בראשות השר סער – שם לו ליעד גם את החדרת הקדמה הטכנולוגית. הוא אמנם לא רוכש (חלילה) את המחשבים, אלא דואג להכשרת המורים במיומנויות אינטרנט בסיסיות. שני דברים בעניין:
זה אכן סמל סטטוס לא מבוטל להתהלך עם מחשב נייד. אך יש גם לקבוע סטנדרטים בהקשר ללמידה המתוקשבת וגם לפקח על היישום.
אולי סוף סוף יהיה במוסד החינוכי גם טכנאי מחשבים דרך קבע. כזה שלא ישאל אותי אם איזה חוט אני רוצה להתחבר לאינטרנט.
קראתי באחד הטוקבקים של הכתבה לעיל את מחאתה של " ענת מורה מהמרכז", הקוראת לצייד גם מורים שאינם מהפריפריה במחשבים לצרכי הוראה. אני מצטרפת לקריאתה. נמאס לממן את משרד החינוך.

לכודה בלי רשת

לפני שבוע הגעתי – שלא כהרגלי – עם המחשב הנייד שלי לבית הספר. רציתי לשתף את תלמידי בנתונים עדכניים אודות הנושא בו אנו דנים בשיעור היסטוריה. חיפשתי כה וכה את הרשת האלחוטית אליה אני יכולה להתחבר לאינטרנט, אך לשווא. פניתי אל אחראית המחשבים, וזו השיבה לי שאני צריכה חוט. "חוט?", "לאן את רוצה שאתחבר איתו?"... בקיצור – אין רשת אלחוטית בבית הספר. אין לי מה לעשות עם המחשב בחדר הכיתה. איך לא ידעתי את זה עד עכשיו?
אני בטוחה שזה לא ענין כספי. זה הרבה יותר פשוט, והרבה יותר עצוב – באינטרנט משתמשים במעבדות המחשבים, או המזכירות במשרדן, או המנהלת בחדרה. מה פתאום שמורה תצטרך חיבור לרשת מחדר הכיתה? אני מקווה להבהיר את הצורך וההכרח. יתרה מזו – הבעתי בפני המנהלת את חזוני הבלתי מופרך על פיו יהיה בחדר הכיתה בה אני מלמדת באופן קבוע גם מקרן ומסך, כדי שהשימוש בחומרי הרשת לא יתבצע רק בהיכל הקודש (קרי: חדר המחשבים). העובדה שכדי להשתמש בחדר המחשבים בבית הספר יש לעלות שתי קומות מכיתת האם, מדגישה את ההפרדה המרגיזה בין הלמידה לטכנולוגיה. ההליכה לחדר המחשב היא בבחינת טקס, שיש לתאמו מראש בין הנוגעים בדבר. בכיתה, כאמור, לא ניתן להשתמש במחשב, ואילו בחדר המחשבים לא ניתן לנהל דיון עם התלמידים הישובים מול מסופיהם. זה אפשרי ופשוט לגשר על התהום הזו. צריך להכיר בקיומה וצריך לשנות את החשיבה (וכן, גם להשקיע קצת כסף).

בגרות ב"בלוגריזם"

אני כבר לא זוכרת איך, אבל תוך שיטוטי ברשת הגעתי גם לבלוג של בחור הודי (כן, קוראים לו ...amit), שהוא לפרנסתו בלוגר מקצועי. הוא מאציל ממוחיותו והקים "בית ספר לבלוגרים". אני מסכימה שיש לא מעט ללמוד איך לנצל את הכלי הזה בצורה האופטימלית, בפרט אם המוטיבציה היא כלכלית. אני כנראה כבר לא ארכוש אצלו את רזי המקצוע; ואם אצטרף לאיזה סדנא הודית, אז רק של שתיקה.

אנשים עם ערכים

הכוונה לכנס הישראלי של כותבי הערכים בוויקיפדיה, עליו מתבשר כל מי שנכנס לעמוד הראשי של האנציקלופדיה. הכנס יערך בקמפוס אוניברסיטת ת"א ב-15 לינואר 2010 לרגל הערך ה-100,000 בעברית שכנראה יכתב בסמוך ליום זה. נכנסתי לתכנית הכנס, ואז כמו היכתה בי באופן חד ההבנה האמיתית מה היא ה-וויקיפדיה. מהו השיתוף הזה בין הגולשים. איזה עוצמה יש לזה. תכנית הכנס הזויה משהו, אבל זה סוד חינה. גם היא תשתנה בטח עוד פעמים רבות על ידי הגולשים עד לקיום הכנס. שווה לעקוב אחרי העריכות. שיעור ב-ווב 2. שיעור בדמוקרטיה.

מקשים קושיות

ליצירת הפסיפס הגדולה הזו קראה האמנית אפרת פלג SKIP. היא עשוייה מ-5,600 מקשי מקלדת (!) ומעבר לערכה האסתטי, היא מעוררת שאלות על טכנולוגיה ואקולוגיה גם יחד.

בעקבות עבודותיה של אפרת עם מקלדות ממוחזרות, למדתי פרק בסידור מקשי המקלדת. מעולם לא נתתי על כך את דעתי קודם לכן. הדברים שלהלן יעסקו, אם כך, בכוחו של הרגל. בסיומם קושיה על מקשים.

סידור מקשי האותיות במקלדת האנגלית נקרא "qwerty" על-שם הרצף בצד השמאלי של שורת האותיות העליונה.
בשנת 1870 פותחה מכונת הכתיבה המסחרית הראשונה. המכונה היתה בנויה מלוח מקשים. כל מקש היה מחובר למנוף שבקצהו גלופה של האות המתאימה. בתחילה סודרו האותיות לפי סדר האלפבית, כמתבקש. אבל היתה בעיה - כשהמשתמש היה מקליד צירופי אותיות מסוימים במהירות המנופים היו נתקעים זה בזה. במקום לשפר את המנגנון פוזרו האותיות על-פני לוח המקשים באופן שימנע (או יקשה על) התנגשויות כאלו. כך נולד לו הסידור qwerty השריר וקיים עד היום (אני בטוחה שכל מי שקורא גם בודק עכשיו האמנם...).
גם כשהמנגנון של מכונת-הכתיבה השתפר וכבר לא היה צורך בסידור מיוחד (ובודאי שעם הופעת מכונות הכתיבה החשמליות) הסידור לא השתנה! למה? כי אנשים כבר התרגלו לסידור הישן; מי רוצה מכונת-כתיבה שאף מזכירה לא יודעת להקליד עליה? כשהגיע הזמן להמציא את מקלדת המחשב לא היתה סיבה להסס: היה מערך מקשים אחד שכולם רגילים אליו, לא היתה סיבה לחפש חלופות. אז למה זה סידור האותיות במקלדת? כי ככה אנחנו רגילים.
ברור, שהסידור הנוכחי אינו בהכרח הנוח, המהיר, היעיל, הבריא, הקל ליותר ללימוד וכו'. ואולי אף ההיפך. כל היתרון בו הוא שאנשים רגילים אליו כמעט מאה וחמישים שנה.
זו סוגייה מעניינת מהרבה אספקטים ונושקת לתחומים רבים – הנדסת אנוש (תכנון מימשקי משתמש), פסיכולוגיה, היסטוריה, מדע, פיזיולוגיה, תרבות ועוד ועוד.
ובכל זאת שינוי וקידמה חיוביים - השתלטות המחשבים על חיינו הולידה גם מיקלדות ייעודיות לאנשים עם מוגבלויות שונות. ומה יעשו כל מסכי המגע (טכנולוגית ה-touch) למקלדת המסורתית?
ואם לא לשנות את הסידור, לא הגיוני שיתווספו מקשים המיוחדים לתקשורת המקוונת? לא מגיע סוף סוף מקשים מיוחדים ל"ריגשונים" הנפוצים?! אני תובעת בזה את עלבונם. :(

ללמוד זה כן משחק ילדים

אתגר אמיתי הוא לנסות ולעורר מוטיבציה ללמידה. משחק הוא דרך ידועה ומוכרת ליצור חוויית זרימה אופטימלית (על פי מרכיבי תיאורית ה-flow). טכנולוגיות המחשב יכולות למקסם את מרכיבי המוטיבציה האישית והבין-אישית בכל הקשור לפעילות משחקית לימודית. בקורס "פיתוח משחקים לימודיים מתוקשבים" אנו עושים קישור מתמיד בין משחק ללמידה, על אף שלפי פיאג'ה ראויה ההבחנה בין השניים.
בימים אלה אני עסוקה בהערכת משחקים לימודיים על פי מודלים קיימים. המטלה שהוטלה עלי היתה לנתח משחק לימודי טוב, שאינו מתחומי השפה או החשבון (תחומים בהם עוסקים רוב המשחקים הידועים). הכוונה היא, שבתום הקורס אפתח משחק לימודי טוב גם בעצמי. לא פשוט.

מעריב nrg מאתמול מבשר במדור הטכנולוגיה על פיתוח של משחקים לימודיים ספציפיים לילדים בארה"ב. למשל, משחק בביולוגיה המיועד לילדים בחטיבת ביניים ותיכון, שהמטרה בו היא להציל מטופל מזיהום בקטריאלי. במקביל, צוברים השחקנים ידע על ביולוגיה תאית ומדע המולקולות. הבנתי מהכתוב, שמי שפיתח את המשחק חבר באיגוד המדענים של ארצות הברית, כלומר מומחה תוכן. אין ספק, שאם הילדים ישחקו במשחקים לימודיים טובים "תהיה לכך השלכה משמעותית על למידה בסביבה רשמית ובלתי רשמית". לשם כך, גם מומחי התוכן – המורים בתחומי הדעת השונים – צריכים להבין שמשחקים איכותיים יכולים להיות מרכיב חשוב מאוד בחינוך. פיתוח משחק טוב דורש השקעת משאבים רצינית. בעידן הלומדות ה"סגורות" של שנות ה-90' היו חברות ישראליות שמצאו כדאיות כלכלית בפיתוח משחקים מקוריים בעברית, שנמכרו על גבי דיסקים. נכון, שמיטב המוחות עסקו בהעתקה צריבה ושאר ענייני הפרת זכויות, ובכל זאת, משחקים חדשים יצאו לאור חדשות לבקרים. נדמה לי, שעם השתלטות האינטרנט על חיינו בא הקץ על הפיתוח הישראלי המקורי של משחקים. עכשיו הכדור צריך לעבור מהחברות המסחריות אל האמונים על הפדגוגיה. אלו צריכים להבין ולהשתכנע כי משחק חיוני ללמידה. אם תבשיל בהם ההכרה אולי תצא מהם הבשורה.

ממצגת לינארית ליחידת לימוד אינטראקטיבית

לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי (10 דצמבר) – ביקשתי מתלמידי בכיתות ט' להתחלק לקבוצות והטלתי על כל קבוצה לחקור זכות אדם אחרת (שוויון, כבוד, פרטיות, חופש ביטוי, חופש עיסוק ועוד ועוד ועוד). כל קבוצה התבקשה להכין מצגת בת מקסימום 10 שקפים אותה היה עליהם להציג בפני חבריהם וללמדם אודות מהות הזכות שחקרו וחשיבותה.
התוצרים בהם צפינו כעבור שבועיים של הכנות היו מרגשים עד מאוד. באופן כמעט אינטואיטיבי הכינו כל התלמידים, מבלי שקראו לזה כך - יחידות לימוד מתוקשבות אינטגרטיביות.
המצגות אותן הכינו מייצגות תפיסה מרחבית של הלמידה. היה בהן טקסט, אלא שזה אופיין בקישוריות גבוהה – גם בתוך המצגת עצמה וגם למקורות במרחב הרשת. מה לא היה שם? קישורים לסרטונים קצרים ומרגשים מ-youtube (יש שפע של סרטים הרלבנטים לנושא זכויות אדם), הפנייה לאתרי חדשות ובהם דוגמאות אקטואליות מהן ניתן ללמוד על הפרת זכויות, הקלטות של מהדורות חדשות, קישורים לאתרי אירגונים לשמירת זכויות אדם, גרפים, טבלאות ושלל סרטי אנימציה – חלקם מקוריים וגאוניים.
התענגתי מהיצירתיות שלהם. כך למשל, את הזכות לפרטיות הסבירה קבוצה אחת בעזרת שתי דמויות – pri (פראי) vecy (ו-סי). 'פראי' מחזר אחרי 'סי' ופוגע אגב כך בפרטיותה. מקסים, לא? "הרומן" בין השניים הוצג הודות למדיה הדיגיטלית באופן מסתעף ומשולב עם סעיפיו הטקסטואלים הפורמליים של החוק להגנת הפרטיות.

ד"ר פסיג מאוניברסיטת בר-אילן הצביע על מיומנויות חדשות שיש להקנות לתלמידים בעידן האינטרנט.
שימוש באמצעים טכנולוגיים, כדי לאסוף מידע. שימוש באינטרנט, באמצעי תקשורת חדישים, והפקת המירב מהאמצעים האלה.
בדיקת המידע – אבחנה בין עיקר וטפל.
הצלבת מידע ממקורות שונים, כדי להפיק ממנו את המקסימום.
יכולת בחירה במידע הנחוץ, מתוך מיגוון עצום של נושאים ומידע שיהיו נגישים.
מציאת קשר בין המידע לבין התנסות אישית של התלמיד.
העברת המידע במהירות, כדי שהתלמיד לא ייחשב "איטי".
אירגון מחדש של המידע.
יכולת חקירה – כדי שהתלמיד יוכל לבחון ולחקור את המידע.
לימוד שיתופי – כמות המידע העצומה גדולה מיכולתו של אדם אחד לטפל בו. יש ללמוד מיומנויות לחלק את הטיפול במידע בין כמה אנשים, כדי שכולם יוכלו להפיק ממנו תועלת.

אני חושבת שהפרוייקט שביצעו תלמידי הוכיח, כי יש להם, כמעט באופן אינטואיטיבי את המיומנויות הקוגניטיביות האלה. הייתי שמחה לקחת לעצמי את הקרדיט, אבל אם להיות כנה, בעלי הרמה הגבוהה רוכשים אותן גם בלעדי (המורה) ומבלי מודעות תוך הלמידה במרחבי הרשת. צריך לחשוף אותם עוד ועוד להתנסויות שדורשות מיומנויות אלה, ורצוי גם באופן קבוצתי. הלמידה הקבוצתית/שיתופית - השיח, ההפריה ההדדית, הויכוחים, הספקות, נקודות המבט השונות – חשובה להבניית הידע.

מעת לעת

ב"חדשות ערוץ 2" אמש שודרה כתבה על מיזם חדשני בחינוך של חברת "עת הדעת -Time to Know"". בכיתות שבהן מותקנת המערכת יושבים כל התלמידים ליד מחשבים ניידים, המחוברים למחשב של המורה. לימוד החומר ותרגולו מתבצעים באמצעות המערכת, אך גם למורה חלק חשוב בשיעור: הוא מדבר עם התלמידים, מנהל אתם דיון ומקדיש לכל אחד מהם תשומת לב אישית.
המערכת מנתחת את ביצועי התלמידים ומציגה בפני המורה בזמן אמת תמונת המצב בכיתה, כך שהוא יודע מי זקוק יותר לעזרתו. בעתיד, מקווים בחברה, גם שיעורי הבית יבוצעו באמצעות המערכת. המערכת הטכנולוגית של עת הדעת פועלת כיום באופן ניסיוני בכמה בתי ספר יסודיים בישראל ובארה"ב, ובקרוב יתחילו בתי ספר נוספים להשתמש בה.

בכתבה הטלוויזיונית דובר לא מעט על ההשקעה הכספית בת המיליונים הרבים במיזם. זו כמובן באה ממשקיע פרטי, ולא חלילה מהמדינה.

אני לא מכירה את התכנית, ונדמה לי שיש גם מעטה חשאיות לא מבוטל על פרטיה טרם תשווק באופן מאסיבי. האם יש בה חזון לשינוי אמיתי ומהותי של מערכת החינוך? קל יותר יהיה לי לחוות את דעתי הצנועה כשאפגוש את החומרים אותם מפתחת החברה. בינתיים, אני שמחה. גם המורות שהתראיינו בכתבה דיברו על מהפך שעברו מטכנופוביה לניהול כיתה מתוקשבת ביד רמה, גם יאיר לפיד הביע משאלת לב שילדיו ילמדו במתכונת כזו, והכי חשוב - סוגיית התאמת מערכת החינוך לעידן המידע עלתה לסדר היום במסגרת עתירת רייטינג.

אני אוהבת את השם של החברה הזו, על רב משמעויותיו. אינני מקדמת מכירות שלהם, ובכל זאת כדאי לצפות בסרט התדמיתי הזה, במיוחד בפתיח הממחיש כמה כלום לא השתנה במערכת החינוך ב-200 השנים האחרונות.

חזות הכל

את המקלדת הגאונית הזו יצרה השבוע האמנית אפרת פלג (שהיא לגאוותי הגדולה גם אחותי).

וכך כותבים ד"ר נחמיאס וד"ר מיודוסר במאמרם "אינטרנט בחינוך: תמונת מצב ומגמות לעתיד":
"משחר האנושות הייתה השפה החזותית אמצעי חיוני שבו השתמשו בני האדם לייצוג העולם שמסביבם, רעיונות ורגשות. מציורי הקיר במערות האדם הקדמון ועד למציאות המדומה העכשווית, ממלאים חומרים חזותיים תפקיד מרכזי בחיינו. עם זאת, במשך מאות שנים, המילה הכתובה והמילה המודפסת היו הערוץ המרכזי לייצוג ידע ולהעברת מידע בכלל ובתהליכי הוראה ולמידה בפרט (Baron, 1997) . תמונות שולבו בטקסט בעיקר למטרות המחשה או קישוט. כיום, טכנולוגיות המבוססות על מידע חזותי...החזירו את הייצוג החזותי למרכז הבמה בעוצמה רבה."

נדמה לי שעל זה נאמר שתמונה אחת (כלומר ייצוג חזותי) שווה אלף מילים, לא?

ניהול אתר = עזרה בקליטת מהגרים

באחת מרשומותי הקודמות תארתי את חזון הפיתוח והשימוש של האתר הבית ספרי עליו אני אמונה. הבטחתי (גם לעצמי) להמשיך ולשתף בהתמודדותי עם חבלי ההטמעה. אקדים ואומר, שהם לא פשוטים כלל. הסוגיות עמן אני מתמודדת באופן יום יומי כמנהלת האתר ותכניו הן רב תחומיות. חלקן נוגעות לעניינים אירגוניים-מנהלתיים (מי נותן את ההוראות למי? האם אוטונומיה של מורים מקצועיים בהכנסת תכנים מצריכה הגדרה מחודשת של תפקידי הרכז המקצועי ועוד ועוד). חלק מהדילמות מתעוררות עקב ריבוי ה"מיגזרים" המרכיבים את קהילת בית הספר - הכוונה היא לתלמידים, להורים, למורים. אלו לא רק בבחינת 'קהל יעד' אלא גם אחראיים לחלק מן התכנים. איזה תכנים? באיזה מינון? לאיזה צורך? מי מפקח? - על שאלות אלו ואחרות יש לענות באופן מתמיד.

אך מעל לכל - פיתוח האתר הבית ספרי והטמעת השימוש בו קשורים ישירות לתרבות התקשוב הבית ספרית בכלל, ומידת אוריינותם התקשובית של השותפים לתהליך החינוכי.

שתי סיטואציות מן השבוע האחרון חידדו אצלי את ההבנה שעבודת החריש עוד רבה, ואלו הן:

- מורה שהגישה לי ניירות כתובים בכתב יד צפוף ואמרה - תכניסי את זה לאתר (יתכן ואמרה 'בבקשה'). התגובה הראשונית שלי היתה זעם ("מה היא חושבת לעצמה החצופה?! שתדפיס את זה בעצמה ותשלח לי במייל את הקובץ בפורמט דיגיטלי אותו ניתן להכניס לאתר"). מהר גם הבנתי, שאין בפנייתה משום עצלות או ניצול כישורי ההדפסה שלי. היא פשוט חושבת אחרת. מה שנקרא בשפה האקדמית "מהגרת דיגיטלית", הנמצאת ב"תפר" שבין העולם הישן לעולם הדיגיטלי החדש. היקלטות המהגר בסביבה הזרה תהיה קלה יותר אם מישהו יעזור לו לרכוש את השפה החדשה. זה כנראה תפקידי ביחס להכשרת המורים באירגון בהקשר לשימוש באתר.

-הדוגמא השניה גם היא בגדר "כילאיים" - בין המסורת לקידמה. מורה הכניסה הודעה להורי כיתתה באתר בזו הלשון: "הורים יקרים, פרטים על מסיבת חנוכה הקרבה תוכלו לקרוא בדפים שבילקוטי ילדיכם".

דוגמאות אלו ועוד רבות ומגוונות מלמדות שוב ושוב ושוב על כך שהקושי בהחדרת השינוי הוא לא טכנולוגי גרידא. הוא כרוך בשינוי בתפיסת עולם, בחשיבה. וזה, מן הסתם, קשה ומאתגר יותר לחולל.

אז מה עושים?

לא מתייחסים אל הציבור (על מגזריו השונים כאמור לעיל) כאל מיקשה אחת. פורטים אותו, מפלחים אותו לקבוצות בעלות מאפיינים זהים, ומתאימים את אופני החדרת השינוי לדרגה האוריינית בה נמצאים הגורמים הרלבנטים.

משתמשים בכל טקטיקה פסיכולוגית ידועה ושחוקה ככל שתהיה להגברת המוטיבציה - חיזוקים, גירוי, תחרות וכו' - בקרב מכניסי התוכן וצרכניו גם יחד.

לא מאבדים את הסבלנות ולא מתייאשים.

חינוך לחשיבה בעולם דיגיטלי הוא קודם כל חינוך, וככזה הוא תהליך - ארוך, לא תמיד מספק, לא פעם מתסכל, אבל הכרחי.

פייסבוק - גם ללמידה

קיבלתי הודעה במייל, לפיה תוייגה תמונתי ב"פייסבוק". נכנסתי ונחרדתי לראות אותי באחת מחניות הטיול השנתי שהיה אך יום קודם. אז זהו – כולם יכולים עכשיו להיכנס ולראות אותי עטוית כאפייה, שמחה בין תלמידי המתבגרים. אני צריכה שאיזה יליד דיגיטלי ילמד אותי למחוק את התיוג הזה
.
בכלל, ה"פייסבוק" הוזכר במהלך הטיול לא אחת. כשנפרד מאיתנו המדריך לשלום, הוא נשאל ברוב קולות: "יש לך פייסבוק?" – בבחינת רצון להקל על צער הפרידה ולהישאר איתו בקשר, ולו וירטואלי. גם שלל הפוזות צולמו ותועדו למען העלותם לפייסבוק.

ההסתייגות המסויימת הזו משלטון הפייסבוק עומעמה היום, כשהתבשרתי שתלמידי ב-ט' פתחו קבוצה בפייסבוק לצורך למידה. הם מתכוונים להעלות לשם סיכומים לקראת מבחנים, ללמוד יחד, לעזור זה לזה ועוד ועוד.
פתאום חשבתי שזה בעצם נפלא שהם מעצבים לעצמם את סגנון הלמידה ואת המרחב המקוון שלהם. הם לוקחים אחריות על הלמידה, מגלים יצירתיות ויוזמים באופן עצמאי. הלא לכך אנחנו מחנכים אותם?! הפייסבוק הוא חלק מסביבת הולדתם. הם רותמים את הסביבה הזו באופן טבעי גם ללמידה. אני בהחלט סקרנית לדעת מה יקרה שם בקבוצה, אם הפעילות בה תשרת את מטרות הלמידה, מי יקח בה חלק? האם היא תהיה פתוחה לכולם? האם תחזיק מעמד ותהיה פעילה לאורך זמן?
זה משמח אותי, ועל אף שאני חובבת שליטה, אין לי בעיה עם הערוץ העצמאי. ברור לי שלמורים וגם להורים – המהגרים הדיגיטלים – יש עדיין תפקיד וחשיבות גם בכל הקשור לשימוש ילדיהם ברשת החברתית ללמידה. למשל, הנחלת הצורך והדרכים לבחון את אמינותו של המידע אליו הם נגישים.ועניין אחר, שאמנם לא קשור ישירות ללמידה, אך נובע מהחברות ברשת – יש להסביר למתבגרים (המתוחכמים, אך התמימים לעתים) את הצורך בשמירה ולו מסויימת על פרטיותם.

שיעורי בית - ההכרח שנמרח....

רבות דובר ונדרש אודות שיעורי הבית ומידת נחיצותם ללמידה. הדיון בסוגייה לא מנותק מההקשר של היחסים המשפחתיים ולוקח בחשבון את המתחים העצומים המתלקחים עם שאלת השאלה: "היו שיעורים היום?"....

נדמה, שסף הרגישות של התלמיד ושל הוריו סביב הכנת המטלות הוא מאוד נמוך. התלמיד חש שהמשימות שניתנו בכיתה קמות עליו לכלותו, וההורים נעדרי האינפורמציה ממקור ראשון מתקשים לא פעם לתת אמונם בצאצאם. מה עושים?

כמורה למאות תלמידים מתבגרים וכאמא לשניים, ברור לי כי המפתח לביצועים טובים יותר ולהסרת מתחים הוא באירגון יעיל. ללא ספק, ייטב לכולם - התלמידים, ההורים והמורים - אם המשימות היומיות הניתנות לכלל התלמידים בכיתה תהיינה מרוכזות במקום אחד, ולא כתובות במחברות השונות עפ"י תחומי הדעת. נכון שלרוב הילדים יש יומנים, אך מגיל מסויים המורים לא מטפחים בקרב התלמידים את ההבנה בחשיבות התיעוד באמצעותו והוא נותר כר לברכות ושאר קישקושים.

בנוסף, ברור כי השאלה האוניברסלית המקוממת "היו שיעורים?" תהיה מיותרת אם האינפורמציה הזו תהיה נגישה להורה ישירות, ללא תיווך הילד.

עשיתי מעשה. פתחתי לתלמידי כיתת החינוך שלי בלוג לפרסום שיעורי הבית. מיניתי חמישה ילדים (כמספר ימי הלימוד העיוניים בשבוע) האחראיים להכנסת התכנים באופן יומיומי. ובא לציון גואל!

עכשיו גם תלמיד שנעדר בעוון שפעת חזירים, מי ש"הבריז" מבית הספר, מי שסתם חלם בשיעור וגם ההורים של כל אלה יחדיו יכולים להתעדכן בשיעורי הבית ולוותר על השיח השבלוני מעורר המועקה. כמחנכת הכיתה אני יכולה לעקוב בעזרת הבלוג אחר תכני הלימוד של תלמידי במקצועות השונים וכן להתרשם ממידת העומס המוטל עליהם (ולהתערב במקרה הצורך). המורות המקצועיות ואנוכי יכולות להשתמש בתעוד זה כתרשומת נוחה למעקב אחר התקדמות הכיתה. אני מניחה שגם להנהלת בית הספר יכול להיות ענין בהצצה לבלוג מדי פעם.

http://www.shiureybait.blogspot.com/

זה הקישור לבלוג שלנו. למותר לציין, שחיש קל נפתחו כדוגמתו גם לכיתות האחרות.

איזה תענוג היה להם - צופן העתיד על פי אסימוב

"איזה תענוג היה להם". זה שם סיפורו הקצר של איזק אסימוב. סיפור חובה של אחד מגדולי היוצרים של ספרות המדע הבדיוני, שהחל לפרסם את ספריו ב-1938(!). כיוון שביצירותיו ניסה לתאר את ההתפתחות העתידית של תרבות הטכנולוגיה המודרנית, חובה על כל מי שמתעסק בתרבות זו (אני...) לחזור ולקרוא אותו.

גיבורי הסיפור הם מארג'י וטומי, החיים בשנת 2157. השניים מצאו "ספר אמיתי". הם ניזכרים שסבא שלהם סיפר להם, שסבא של סבא שלו סיפר שכשהוא היה ילד קטן הסיפורים היו מודפסים על נייר.

הילדים הופכים את הדפים הצהובים והמקומטים, ומעידים על כך ש"זה מצחיק נורא לקרוא מילים שעמדו דוממות במקום לנוע ולעבור כפי שהן אמורות לעשות - על מסך.... ואחר כך, כאשר שבו אל הדף הקודם, היו עליו אותן המילים שהיו עליו כאשר קראו אותו בפעם הראשונה".

טומי טוען שזה בזבוז, שהרי על מסך הטלויזיה שלהם יש בודאי מליון ספרים והוא טוב בשביל עוד המון. ובודאי שאין צורך להשליכו כמו את הספר מהנייר בגמר הקריאה.

אני לא יודעת אם אסימוב מודע לכך, אבל על שמו אפשר לרשום את המצאת הספר הדיגיטלי. הוא קרא לזה "ספר טלי" (מלשון טלויזיה).

העובדה כי הספר שנמצא הוא ספר לימוד נותן למארג'י הזדמנות לבוז ללימודים השנואים עליה בגלל המורה המכאני שלה. כיוון שהיא נכשלת בכל המבחנים שערך לה המורה, אמה הזמינה את מפקח המחוז. וזה הגיע עם..... תיבה שלמה של כלי עבודה עם חוגות וחוטי חשמל. הוא פרק את המורה לחלקים (מארג'י קיוותה שהוא לא ידע כיצד להרכיבו בחזרה). ואיך נראה המורה המתוקן? - גדול ושחור ומכוער, עם מסך גדול שעליו נראו כל השיעורים ונשאלה כל השאלות. החלק שהיה שנוא על מארג'י ביותר היה הסדק שבו היה עליה לשים את שיעורי הבית ואת המבחנים שלה. היה עליה לכתוב אותם תמיד בצופן ניקוב אותו למדה כשהיתה בת 6, והמורה המכאני היה מחשב את הציון כהרף עין.

מארג'י נזכרת שפעם לקחו את המורה של טומי למשך חודש כמעט משום שמגזר ההיסטוריה היה חשוך לחלוטין.

טומי מסביר בידענות למארג'י שהלימודים לפני מאות שנות היסטוריה לא היו כמו הלימודים שלהם. ועיקר פליאתה היא על כך ש"לא היה להם מורה רגיל, אלא הוא היה בן אדם". -"בן אדם? איך יכול בן אדם ללמד?" "ובכן, הוא היה רק אומר לילדים ולילדות דברים ונותן שיעורי בית ושואל אותם שאלות".

"בן אדם הוא לא די פיקח".

לא די מההתפעלות הזו והיא מבינה שאותו בן אדם זר לא נמצא היה בבתי הילדים כמו שהמורה המכאני בביתה, אלא ש"שלמורים היה בניין מיוחד וכל הילדים היו הולכים לשם". היא נמשכת לקרוא עוד ועוד אודות בתי הספר המצחיקים האלה.

היא מתקשה לתפוס שכל הילדים בני אותו גיל למדו אותו דבר, שהרי אמא שלה אמרה לה ש"צריך לכוון את המורה שיתאים לשכל של כל ילד וילדה שהוא מלמד וכי צריך ללמד כל ילד בצורה שונה".

בסוף הסיפור מגיעה השעה בה היא נאלצת להיכנס לחדר הלימודים, הסמוך לחדר השינה שלה. המורה המכאני כבר דלוק וממתין לה. המסך מואר והוא אמר: "שיעור החשבון היום הוא על חיבור שברים פשוטים. בבקשה הכניסי את שיעורי הבית של אתמול לסדק המתאים".

היא היתה מהרהרת בבתי הספר העתיקים שהיו הם כאשר סב סבה היה ילד קטן. כל הילדים מכל השכונה היו באים צוחקים וצווחים לחצר בית הספר, יושבים יחד בכיתה, הולכים יחד הביתה בסוף היום. הם למדו את אותם הדברים, כך שיכלו לעזור זה לזה בהכנת השיעורים ולשוחח על כך.

והמורים היו אנשים.....

המורה המכאני היה מבזיק על המסך: "כאשר אנחנו מחברים שברים של 1/2 ו-1/4..." מארג'י היתה מהרהרת באהבה שאהבו זאת בוודאי הילדים בימים ההם. היא היתה מהרהרת "בתענוג שהיה להם".

קראתי את הסיפור הזה כילדה. אז חשבתי שאסימוב מצייר מציאות עתידנית נועזת. היום כשאני קוראת את הדברים אני לא מתפעלת מהחידוש המהפכני שבהם.

יותר מכל עולה מהסיפור הצורך המשווע באינטראקציה החברתית גם בהקשרים של למידה. נראה, שכל חדשנות טכנולוגית שלא תיקח צורך אנושי זה בחשבון, תעורר בקרב הלומדים געגוע עמוק.

יודע גולש נפש רשומתו

באחד המושבים בכנס מיט"ל השביעי שנערך השבוע, עלו בכמה הקשרים גם ההיבטים הפסיכולוגיים המתלווים ללמידה המקוונת. בהקשר זה נזכרתי בדברים מרתקים שכתב ד"ר אשר עידן בדבר השפעת ה-Web 2.0 על הנפש.
למדנו בסמסטר שעבר פסיכולוגיה התפתחותית (פיאג'ה, פרויד, אריקסון ושות'), אבל לדברי עידן, השיתופיות ב-ווב 2 מציעה מודל חדש של הנפש, המנוגד למודל ההתפתחות השלבית-לינארית של הנפש. בעולם הדיגיטלי ההתקדמות אינה לינארית כמו בתיאוריות המסורתיות, אלא אסוציאטיבית, מסתעפת. עידן טוען כי מאז אריסטו ההתייחסות לנפש היתה כאל טקסט (על חלקיו – מודע, תת מודע וכו') ועתה יש לבחון את הנפש על פי מודל אחר בו היסוד הקיומי הוא השיתופיות הדורשת "זמישות" מוחלטת (שילוב של זמינות, זריזות וגמישות).

מצאתי את הדברים מעוררי מחשבה. איזה מקום יש לאינדיבידואל במרחב החדש השיתופי? האם הזהות שלו עדיין נשמרת, או נטמעת, מטושטשת?

אוניברסיטה מהסרטים

מי שנכנס ל-yoytube החודש התקשה לפספס את ההפניה להקלטות הוידאו של הרצאות אקדמיות מבית מוסדות השכלה גבוהה בישראל (האוניברסיטאות של ירושלים, ת"א, הטכניון והאוניברסיטה הפתוחה).

בכך הצטרפה ישראל סוף סוף לפרוייקט סרטוני הוידאו הלימודיים (youtube edu).
הפרויקט מאפשר לגולשים לצפות בסרטוני וידאו של הרצאות, ולהיות "שומעים חופשיים" מהבית. את התוכן בערוץ יכולים הגולשים למיין באמצעות שפות או נושאים. כמו בערוצים אחרים של יוטיוב, אפשר לדרג את הסרטונים, להגיב או לשתול אותם באתרים אחרים.
כניסה לקישור להרצאות בעברית מגלה היצע שנכון לעכשיו הינו מאכזב מאוד (במיוחד בהשוואה לאוניברסיטאות אמריקאיות).
אם מטרת העלאת ההרצאות לרשת הינה הנגשת הידע לקהל הרחב, הרי שזו מטרה יפה וטובה.
אם המטרה היא יחצני"ת, במובן שזה מאוד אופנתי בקרב מוסדות אקדמיים במערב לפתוח את חומרי הלמידה ברשת, הרי שכדאי שמגוון החומרים שיועלו לטובת הגולשים יהיה עשיר בתכניו וכמותו, באופן שיהלום את כבודם של המוסדות להשכלה אקדמית בישראל.
אם המטרה היא ממש למידה דרך הרשת, יש לחשוב על אופן בניית המאגר ותיוג הפריטים בו, כך שיקל על הלומד להגיע אל הפריט הרצוי גם מבלי לדעת על קיומו מראש.

ועוד עניין, כאילו טכני, אבל בכל זאת מהותי לעניין הלמידה. חיפשתי איזו הרצאה בנושא לימודי שהוא גם אקטואלי, לאור זכייתה של פרופ' יונת בפרס נובל. הגעתי להרצאתו של פרופ' צ'חנובר שעניינה חלבונים. מה טוב. אלא שלפני שאזכה לשמוע הסברים מדעיים מלומדים, היה עלי להאזין לקונצרט. זו היתה התכנית האמנותית לפני ההרצאה לקהל באולם. מדוע גם לרשת עלתה ההרצאה כשהקונצרט מקדים אותה? לא ברור.

אולי בגלל שלהרצאה קוראים "מדוע על חלבוני גופנו למות כדי שאנחנו נחיה" זו הדרך להמחיש את הנחיצות שמשהו יקרה רק אחרי שמשהו אחר מתרחש.

אגב, נגינה טובה מאוד. ההרצאה שבעקבותיה מרתקת שבעתיים. הנה:

סוף מעשה במחשבה תחילה

אתר האינטרנט של "קמפוס אריסון לאמנויות" הושק עם תחילת שנת הלימודים. כיוון שהוא עדיין בחיתוליו, ההתלבטות כיצד לפתח אותו בצורה מיטבית וייחודית שרירה ועומדת.
לבעלי התפקידים הרלבנטיים בקמפוס ברור כי מטרות האתר הינן: לשמש חלון ראווה של בית הספר ולשווק את תדמיתו פנימה והחוצה; וכן לאפשר עדכון שבועי/יומי שוטף על הנעשה בבית הספר. עד כאן ברור וישים בפשטות. האם זה מספיק? ודאי שלא. כמנהלת התוכן של האתר אני מקווה כי הוא יהווה צומת מרכזי להוראה ולמידה מתוקשבת, ויסייע להחדרת תרבות התקשוב לציבור התלמידים, ההורים והמורים.
השבועות האחרונים לימדו אותי כי אם אני רוצה שהאתר יהיה רלבנטי הוא חייב להיות מנוהל באופן פעיל ויזום כל הזמן. אך כאמור, לא די בהיותו לוח מודעות – מעודכן ככל שיהיה.
קראתי בספרו של אברום רותם "לקראת בית ספר מקוון" את הדגשים שהוא שם בנוגע לאתר הבית ספרי. ואת המאפיינים הבאים אני לוקחת בשלב זה לתשומת לבי:

אחידות – הקפדה על סטנדרטים וכללים ברורים לתצוגה והתנהלות מקוונת בכל דף באתר, כדי להבטיח שימוש ידידותי, נכון וקל.
ייחודיות - לאפשר ביטוי לייחודיות של כל מורה. זה יושג על ידי מתן אוטונומיה למורה בניהול הלמידה ובהתנהלותה, בעיצוב סביבת הלמידה ובאופן הצגת הדברים וארגונם.
לפי רותם, אתר בית-ספרי המנוהל תוך פיקוח וביקורת הדוקים על איכות החומרים ואיכות הלמידה וההוראה בו לא יכול לתפקד כראוי ולא יכול לשקף את הפעילות האוטנטית של בית הספר. בכך הוא מחטיא את מטרתו.
מרכז משאבים – הפועל דרך האתר, ובו ניהול המידע הפדגוגי שהצטבר במהלך השנים בבית הספר. מאגר משאבים מוסדי (שיכול להתחבר גם לאזורי) הוא לב לבה של התנהלות פדגוגית מקוונת.
פתיחות – נגישות לכל – באתר הבית ספרי יש חלק פתוח, שבו משתקפת פעילות בית הספר ללא קשר למרחבים המקוונים האישיים.

יש כאמור מישתנים נוספים, אלא שכאמור, אנחנו רק בתחילת הדרך. אין ספק,שבהתממשות כולם יוכל האתר להפוך את בית הספר למרכז חיוני בחיי הלומד.

למעוניינים – זו כתובתו של האתר החדש. תהנו. www.artschool.co.il

(המקור עליו נסמכתי: אברום רותם, יהודה פלד. לקראת בית ספר מקוון. מכון מופ"ת, סדרת כליל, 2008).

פרוייקט תקשוב החינוך ברמלה

נכון, הסרטון הזה על מיחשוב בית הספר בג'ואריש רמלה אכן נגוע פוליטית - וגופים שונים (העיריה, הסתדרות המורים ועוד ועוד) 'תופסים טרמפ' על הפרוייקט. יחד עם זאת, זה דבר יפה ומעודד.
פעמים רבות כשחושבים על למידה מתוקשבת עולה בדימיון כיתת מחשבים גדולה, מרובת עמדות וגדושת ילדים (מרעישים). אני מוכרחה לומר שהסרטון פתח את עיני גם בנוגע לאפשרות של ישיבה פרטנית מול מחשב - מורה ותלמיד לומדים יחד.

חזון מהפכת התקשוב במערכת החינוך

האם שנת הלימודים תש"ע שבפתח מזמנת מהפכה בתחום שילוב טכנולוגיות המחשב בחינוך? לא ברור, אם כי שר החינוך מקדם את פניה בבשורות על קידום המיזמים בדבר "מחשב לכל מורה". גם ההצטיידות הטכנית היא איזה שהיא התקדמות. אני שוקלת להגיע עם המחשב הנייד שלי לבית הספר. יש לי הרושם שאתפס אצל כמה מעמיתי כ"חייזרית".
במגזין "עסקים" של מעריב מיום 21.8.09, יש כתבה נרחבת בנושא קידום התקשוב בחינוך ("מקלדת וגיר" מאת אפרת זמר). שמחתי לקרוא שיש הבנה (אצל הכתבת והמרואיינים גם יחד) על הצורך בשינוי מהותי - תפיסת מקומו של המורה בתהליכי ההוראה והלמידה בעידן הידע צריכה להיות אחרת. נאמר שם: "היו מהפכה חקלאית ומהפכה תעשייתית, ועכשיו יש מהפכת הידע. צריך לקלוט את זה ולתת למורים את הכלים, כמו הפתגם הידוע: במקום לתת להם דגים, צריך לתת להם חכות".
הכותבת הציגה שאלות זהות בענייני טכנולוגית מחשב למורה ואנגלית ולילד בכיתה ט'. אתם מוזמנים לנחש מי ידע מה ובדרך גם לבחון את עצמכם. אלה השאלות:
1. ציינו 2 חברות המייצרות מערכות הפעלה למחשבים.
2. מה זה USB?
3. מה זה בלו-טות' (bluetooth)?
4. כמה תווים אפשר לשלוח בטוויטר?
5. כמה חברים יש לך בפייסבוק?
6. מהי תוכנה למסרים מיידיים?
7. כמה תוכנות כאלה אתה מפעיל?
8. מנה כמה שיותר תוכנות בחבילת 'אופיס'.
9. איך קוראים לטלפון של אפל?
10. איך קוראים לספר האלקטרוני של אמזון?
11. איך קוראים לאנציקלופדיה באינטרנט?
12. מה זה LOL?
13. מה זה יו-טיוב?
14. מה זה ללנקק?
15. מה עושים עם סקייפ?
16. מה זה דוס?

אם עניתם נכונה אתם זכאים לעלות כיתה בבית ספרנו.

מחקר על איך עושים מחקר

כמה דברים מעניינים שקראתי אודות עריכת מחקר וכתיבת תזה באחד הבלוגים של 'תפוז'.

כדאי לקרוא שם את הרשומה הנושאת את השם "להצליח כתלמיד מחקר" וגם את זו שבהמשכה: "להמשיך להצליח כתלמיד מחקר". הכותבת משתפת בכנות ובישירות נעימה את הקוראים בחבלי כתיבת התיזה שלה, ומציידת את הקוראים בטיפים ענייניים וישימים.

פרט לנסיונה שלה, מתבססת הכותבת גם על המאמר:How to be a Good Graduate Student .

כיוון שמנחה כבר יש לנו, הרי שאנו מדלגים הישר לשלב הקריטי - מציאת שאלת החקר. ואולי נכון יותר לגבי לומר 'מיקוד' השאלה, לאור שטף הרעיונות שמשמש כבליל במוחי הקודח.

פסיכולוגיה חיובית לאדם פסימי

במסגרת המטלה הלימודית של כתיבת הגדרה למילון 'ויקי' של חברת e-learning בחרתי את המושג "חקר מוקיר" (תרגום בלתי אפשרי למושג: Appreciative Inquiry). מעבר לאתגר שבעצם כתיבת הגדרה ברורה וקולחת ב-200 מילים בלבד, מצאתי עניין בעצם השיטה השואבת מן ה"פסיכולוגיה החיובית". אולי, כאמור בכותרת, משום היותי פסימית וספקנית.

הנה מה שמצאתי אודות המתודולוגיה החדישה הזו להובלת שינויים חיוביים וצמיחה בארגונים:

זהו אחד הכלים המנסים להתמודד עם הקשיים הרבים של עולם התחקיר הארגוני, בו רבים החששות מאווירה שלילית הנובעת מעיסוק בכישלונות וחיפוש “אשמים”. לפי גישה זו, יש לפעול מתוך כבוד והוקרה לכל מה שקרה ולמי שהיה מעורב בכך, ומנקודת מבט אוהדת זו לגשת לאיתור השינויים והשיפורים לעתיד.
המשתתפים בתהליך חוקרים את המצבים בהם הארגון היה במיטבו ומגלים את העוצמות הטמונות בהם ובארגון ואת גורמי המפתח להצלחתו. הם מגדירים יחד את השאיפות לעתיד ויוצרים "תמונת עתיד" מאתגרת משותפת. הגישה יוצרת אנרגיות גבוהות המעודדות פעולה ובונה את דרכי המימוש של העתיד הנשאף.
הגישה פותחה ע"י David Cooperrider בארה"ב והיא מיושמת לאחרונה גם בחינוך כאמצעי לצמיחה אופטימית של בתי ספר, מערכות חינוך, מסלולי הכשרה באוניברסיטה וכו'.
בשונה מגישות מסורתיות המתמקדות בפתרון בעיות ותיקון מה ש"לא עובד", ובדומה לפסיכולוגיה החיובית, מציעה גישה זו להתמקד, לזהות, לחקור ולפתח את מה שעובד היטב. זיהוי וגילוי סיפורי הצלחה, התנסויות חיוביות וזיכרונות חיוביים הם המהווים מקור ממשי לפיתוח יכולות, להעצמה, לצמיחה וללמידה. ההנחה היא, כי הפוקוס שאנו שמים הופך למציאות שלנו. כשהמוקד הוא על החיובי, נוצר אלמנט מחזק בתהליך פתרון הבעיות. רגשות חיוביים מרחיבים את יכולת החשיבה וההתנהלות שלנו, אנחנו שיתופיים יותר ובעלי מסוגלות, וכך נוצר גם שיפור בעשייה.
הגישה יכולה להביא ללמידה ושינוי ברמת המאקרו (שינויים אסטרטגיים, עיצוב חזון, חדשנות ויצירתיות עסקית) והן ברמת המיקרו (פיתוח צוות, מנהיגות, התפתחות אישית).
היא רבלנטית ביותר למערכות חינוך – בהיותן אירגונים מטמיעי שינויים מעצם מהותן.

ניתן למצוא ברשת דוגמאות ליישומי השיטה (למשל, באתר של השירות הפסיכולוגי הייעוצי, ועוד).

המקורות עליהם נסמכתי בכתיבת הערך מופיעים בהמשך להגדרה במילון הויקי.

אמנות בניית אתר לביה"ס ל"אמנויות"

בפוסט הקודם בישרתי על התמנותי למנהלת תוכן אתר בית הספר לאמנויות (קמפוס אריסון). כיוון שהאתר הינו חדש ורק מנסה בימים אלה לעמוד על רגליו, תפקידי נוגע גם לפיתוחו/עיצובו ושאר עניינים טרום עידכונו התוכני השוטף. מחד, כאב ראש לא קטן; מאידך - הזדמנות פז להשפיע, להתוות, לתכנן ושאר ענייני חשיבה המיטיבים עם יצירתיותי.

אני הופכת בימים אלה בשאלה 'מה הופך אתר אינטרנט לאפקטיבי'?
ברור לי שבשלב ראשון צריך להיות מאוד ברור מי הוא קהל היעד. זה לא ענין פשוט גם כשמדובר באתר בית ספרי. האם קהל היעד הוא תלמידי בית הספר (תלמידים בגילאים 6-15)? כמה צריך האתר להתאים לקהל הרחב, ובמיוחד לזה המעוניין להרשם בעתיד לבית הספר הייחודי? האם האתר אמור לשקף את הפעולות הבית ספריות עבור ההורים? זו נקודה בסיסית, ואני לא בטוחה שהוגדרה דיה.
כפועל יוצא של קהל היעד תוגדר גם המטרה - פרסום, הפצת מידע וכו'.
אתר אינטרנט טוב ומעניין מעביר מסר מסוים. זה מתגבש גם מדרך עיצובו של האתר ומההדגשים המושמים בו. כך, למשל, טענתי מול החברה בונת האתר, כי חובה להכניס את הפעילות החברתית בבית הספר כקישור מכובד ומרכזי מדף הבית. זה לא רק ענין טכני. זה מסר על פיו בית הספר שם דגש על היבטים חברתיים לא פחות מאשר הוא מטפח את לימודי האמנות.
אתר יש לבנות כך שמחפש מידע ימצא אותו בנוחות ולא יתבלבל במהלך שיטוטו בו. עקרונות אלה חשובים לא רק כשמדובר באתרים מסחריים, שצריכים לקחת בחשבון שהגולש עלול בכל רגע לנטוש את האתר ולעבור לאתר של החברה המתחרה.
בשלב הכנסת התכנים ברור לי שלכתיבה נכונה של טקסטים יש השפעה רבה על האפקטיביות של האתר. אני אצטרך ללמוד את כללי היסוד לכתיבה נכונה, כולל חוקים טכניים לכאורה עליהם יש להקפיד - סוגי וגדלי הפונטים המומלצים, כתיבת כותרות נכונה, פסקאות, ריווח ועוד ועוד.
כאמור, נכנסתי לענייני האתר כבר בעיצומו/כמעט סופו של בנייתו. יחד עם זאת, חשוב לי שהוא יצליח.
אז מה החזון? שיהיה עשיר בתוכן טקסטואלי, מקורי; שיתעדכן במידע חדש אחת לתקופה. שעיצובו הגרפי ימשוך את קהל היעד ויהיה לו אף לעזר.
אני מאחלת לעצמי שבסוף התהליך יעמוד לו לתפארה אתר אותו אוכל לנהל עצמאית. בהמשך, כשכבר ידע "ללכת לבד" אשתף בניהול התוכן של חלקים מסויימים באתר גם עמיתים.

יציאה ל"אזרחות"

שנת השבתון הברוכה עומדת להסתיים, ומטבע הדברים מתחילה ההתארגנות לקראת שנת הלימודים הבאה. המעבר הקונטרסטי מהעיסוקים האקדמיים ל"עבודה בשטח" מעורר הרבה לבטים ואף חשש. אני מקווה שאדע לעשות שימוש מושכל בידע הרב שרכשתי במסגרת לימודי עד כה. אני רוצה להגן על עצמי מפני התפכחות מכאיבה לנוכח המיכשולים בהם אתקל בבואי ליישם את תוכניותי.

יש לי המון רעיונות איך לשלב את התיקשוב בעבודתי במטרה להפוך את הלמידה - שלי ושל תלמידי - למשמעותית יותר. אני מנסה לברר לעצמי מראש היכן עשויות להיות נקודות התורפה בדרך למימושן - שמרנות המערכת? תשתיות טכנולוגיות? יחסי עם עמיתי באירגון? האינטראקציה שאצליח ליצור עם תלמידי החדשים?

בינתיים, לקחתי על עצמי את ניהול תוכן האתר הבית ספרי שזה עתה קם. אתגר של ממש. והרי זה בבחינת שימוש "על רטוב" בכלים אותם רכשתי במגוון קורסים הנוגעים לפיתוח יחידות מתוקשבות, הערכת אתרים, עיצוב ממשקי משתמש ועוד ועוד.

טריוויה

מחד, יש משהו קצת מפחיד ואולי מוזר בבקיאות שמגלה הפעוט בנבכי החומרה. האם הידענות הטכנולוגית הזו מעידה גם על תפיסה שיש לו , או שמדובר בשינון סתמי של שמות עצם? שווה לחשוב על זה.

"ספר אורחים"

בתגובות לרשומה זו ירוכזו משוביהם של מי שקיבלו על עצמם להעריך פרוטפוליו דיגיטלי זה, ובראשם עמיתתי – דורית סלע

חבל על הזמן

למיקרוסופט יש המצאה חדשה - משרד נייד בתוך אוטובוס, הכולל מחשבים וחיבור לאינטרנט! בינתיים, משמש השירות את עובדי מיקרוסופט בעיר בנגלור שבהודו.
כך יכולים להתחיל לעבוד כבר מהאוטובוס בזמן שהוא עומד בפקקי הבוקר האיומים של העיר. כנראה שמניין שעות העבודה, אם כך, מתחיל עם הנסיעה.

את התמונות האלה קיבלתי במייל. אח"כ מצאתי אותן בבלוג המעניין של פבל, שהציע להתקין עבור עובדי מיקרוסופט מערכות נוספות: מחשב עמיד במים לשימוש אישי במקלחת, התרעת רטט לכרית השינה לגבי אימיילים דחופים וצג נלווה המתחבר למסך הטלויזיה בסלון לעדכוני מערכת.

מבחינת החברה המסחרית, נראה שזה בהחלט מהלך חסכוני ואולי גם שיווקי נבון.
האם יש לו רלבנטיות לגבי מערכת החינוך? בואו נגיד שתקציבי המערכת בישראל היו בלתי מוגבלים (....), האם כדאי ונכון היה להציב עמדות מחשב הזמינות תמיד לשירות כל תלמיד בכיתה, בהפסקה, בהסעה בדרך אל ומאת ביה"ס, ועוד ועוד ועוד?

כשרק התחילו תלמידי להשתמש בטלפונים ניידים, לא אהבתי את הרעיון שהם מתקשרים הביתה ללא הרף גם במהלך הטיולים הבית ספריים. היום זה כבר הפך לעובדה קיימת - בעיצומו של מסלול טבע מתקשרים לאמא ומדווחים on line על מידת הקושי של הטיפוס וסוג החטיפים שנאכלו בשעה האחרונה. תוסיפו לכך את העובדה שאת רוב זמן הנסיעה באוטובוס הם מבלים באופן א-סוציאלי בהאזנה אינדיבידואלית למוסיקה מהנגנים שעמם, ואל תתפלאו אם ביום מין הימים תהיה הטכנולוגיה האינטרנטית built in בכלי התחבורה לשימוש הנוסע. ולחשוב שנסענו באוטובוסים ללא מזגן...

יותר מסוכן אפילו מהגרעין האיראני

בהמשך לתהיותי מיום 25.5.09 אודות שילוב האינטרנט במיגזר החרדי, אלו "פשקוילים" של העדה (נלקח מתוך האתר של עידו קינן - מומחה לתרבות דיגיטלית).

חזק חזק ונתחזק

את השיחים בגינה לגזום, את הדשא להשקות (במידה הראויה), לנקות אבק, לרחוץ כלים, לשטוף את הרצפה.... צריך וצריך. לא רק את הבית/ הגינה/ הגוף - וגם את הבלוג צריך לתחזק. גם אותו יש להשקות באופן סדיר, כדי שלא יבול כאלפי חבריו לרשת שננטשו בדמי ימיהם.
הפוסט הזה הוא קצת ארס-פואטי, לאור ההערכה המעצבת שהוא אמור לעבור בקרוב. ככל שמתקדמת הכתיבה בו (ואני מקווה שגם מתפתחת), ברורים לי שני דברים: האחד, שהוא לא אמור להישאר בבחינת "כתיבה למגירה" וכדאי שבמהרה יזינו ויפרו אותו גם תגובות קוראים. הענין השני הוא ההבנה, שאין זו פלטפורמה סיפורית לינארית, ושמידת האטרקטיביות של בלוג באשר הוא נמדדת בקישורים (לינקים) המוצעים בו. האידאל, הוא שבלוג זה יהיה בעצמו 'לינק' בבלוגים אחרים. חזון אחרית הימים. בינתיים נמשיך לתחזק. שנאמר: חזק חזק ונתחזק.

התקשוב כשפת אם

בהמשך לפוסט הקודם אודות שליטה במיומנויות התקשוב כמקבילה לשליטה בשפה, הנה האופן האינטואיטיבי בו עשו במחשב שימוש לצרכי למידה שתי בנות כיתה ז', וזאת מבלי ללמוד בחוג 'טכנולוגיות ידע בחינוך'.
כיוון שישבו כמנהגן מול המסנג'ר אחה"צ, ונזכרו אגב "צ'יטוט" שיש ביום המחרת מבחן בערבית, חשבו איך לנצל את כלי התקשורת הסינכרונית לצורך הכנה למבחן. באופן ספונטני, עצמאי ומקורי יצרו השתיים את המתכונת הבאה:
אחת הלומדות הכתיבה לשנייה את המילים בערבית (בצ'אט הקולי); זו כתבה את המילים ששמעה - או על נייר והראתה לחברתה במצלמת האינטרנט, או בכתיבה החופשית בעזרת העכבר; ואח"כ התחלפו.
כאמור, השימוש בטכנולוגיה ושילוב היישומים נעשה באופן אינטואיטיבי על ידיהן. לאור חובת הגילוי הנאות אומר שאחת מהן היא בתי.

מי אמר שלא כיף להתכונן למבחן בערבית?!

שפה זרה (?)

החידוש בטכנולוגיות התקשוב אינו בעצם הכלים והיישומים האינטרנטיים. ניתן לומר, שהשינוי המהפכני הגלום בטכנולוגיות הידע הוא מהותי, רוחני בעיקרו, תפיסתי. העידן הדיגיטלי מביא עמו שינויים בצורת החשיבה האנושית. עם האמצעים הטכנולוגיים המתפתחים נוצרת שפה חדשה.

ילדים רוכשים שפה מאוד מהר. הם נולדו לעולם ממוחשב ונדמה כי שפת התיקשוב טבעית להם כשפת אם.
אנו, המבוגרים, דומים למהגרים שאינם דוברים את שפת המקום מלידה, ואולי לאותם ילדים המתועדים בספרות המחקרית, שלא נחשפו לשפה אנושית בשנות חייהם הראשונות ("ילדי זאבים").
יש סיפור על נערה במאה העשרים – תואמת 'מוגלי' – שגדלה בבידוד מוחלט מכל סביבה אנושית. לאחר שנמצאה היא טופלה במשך שנים גם על ידי בלשנים ופסיכולוגים. לאחר שנים רבות של לימוד היא הצליחה להשיג אוצר מילים סביר, אולם לא הצליחה ללמוד את חוקיה הדקדוקיים של השפה וליישם אותם.

אם נחזור לאנלוגיה לעיל, הרי שגם לגבי התקשוב נשאלת השאלה – האם השפה החדשה הזו היא נרכשת? ואולי משהו בה הוא מולד? והאם, כמו לגבי שפת הדיבור, גם כאן יש תקופה קריטית, שאם עוברים אותה נחשבים ל"מקרה אבוד".
כמהגרת דיגיטלית אני מעדיפה את ניתוחיו של סקינר, לפיהם השפה נלמדת, ופרט ליכולות קוגניטיביות בסיסיות ויכולות קוליות (מבנה מיתרי הקול וכדומה), אין בה שום דבר מולד.

אל המעיין...בא גדי בא גדי קטן.....או: משיח כבר כאן?

בסיום הקורס המבואי לטכנולוגיות ידע, ניתנה רשות הדיבור למגוון סטודנטים שסיפרו ודיווחו על האופן בו הם משלבים את התקשוב במוסדות החינוכיים בהם הם מלמדים.
אחד מהדוברים היה מנהל בית ספר ברשת החינוך התורני – "אל המעיין" של תנועת ש"ס.
הדיווח הקצר שלו על מה עושים עם האינטרנט בעולם החרדי זכור לי דווקא בגלל שהיה מבולבל והציב כל כך הרבה סימני שאלה – מה מותר? איפה עוברים הגבולות? מי מפקח? ומה עם האוטוריטה של הרב/המורה?
ככל שאני ממשיכה להתחבט בסוגיית שילוב האינטרנט בחינוך, כך אני חוזרת ונזכרת באותו שסני"ק. לאן מוביל מנהל בחינוך התורני את תלמידיו? איזה אפשרויות הוא פותח בפניהם? ואילו הוא סוגר ביודעין? כיצד, אם בכלל, הוא מכין אותם להשתלבות בעידן הדיגיטלי? כיצד הוא משכיל לנצל את יתרונות העולם המקוון לצרכיו הייחודיים?
פתאום מתחוור לי, שכל השאלות שיאות להישאל לגבי החינוך ה"רגיל" (חילוני), מתעצמות שבעתיים בחברה שמעצם מאפייניה הינה מתבדלת ושמרנית.

קראתי לאחרונה כתבה על בית הספר האינטרנטי של חב"ד. הגם שמדובר בבית ספר וירטואלי לכל דבר, מפתחי האתר ללמידה מרחוק השתמשו בפעלולים גרפיים והיקנו לסביבת הלימוד המתוקשבת חזות וסממנים של בית ספר פיזי לכל דבר ועניין.
את התלמיד הנכנס ל"בית הספר" (לתוכנה) מקדמת על המסך אנימציה של בנין בעל חזית הדורה וחלונות גדולים.הוא עובר דלת כניסה, פוסע במסדרון ארוך (המתפצל כיאה לזרם החינוך לחדרים מיוחדים לבנים ובנות). בכיתה הוירטואלית מחכות לו דמויותיהן המצויירות של מורה ותלמידים נוספים ועל ה"קיר" תצלום של הרבי.

איך זה עובד? ילדים מכל העולם הרשומים לבית הספר הזה יושבים מול המחשב בבתיהם ונכנסים אל בית הספר (האתר) בכל בוקר כדי לפתוח יום לימודים – לא לפני שהתפללו תפילת שחרית.

נכון שמרחבי האינטרנט הם אינסופיים ואינם נתונים לכבלי זמן ומקום. אבל, תלמידי בית הספר של חב"ד כן מתבקשים להתייצב פיזית מול המחשב בבתיהם בשעה מסויימת (רק הילדים מאותה יבשת). הם לא יכולים להישאר לבושים בפיג'מה כי עליהם ללבוש תלבושת אחידה. חוץ מזה יש שיעורי בית, מבחנים, תעודות שליש, אסיפות הורים. אם ילד מפריע בשיעור, המורה יכול להטיל עליו עונש או להוציאו מהכיתה, כל סממני החינוך הקונבנציונלי בטווח קליק שמאלי.

מה הציוד הנדרש מתלמיד בבית הספר האינטרנטי? חיבור מהיר לאינטרנט, מצלמת אינטרנט, מיקרופון, אוזניות, ומחשב אישי. כיוון שכל ילדי הבית לומדים אונליין באותן שעות, ממליץ בית הספר שלכל תלמיד יהיה מחשב משלו, ורצוי שיעשה בו שימוש בחדר נפרד כדי ליצור הפרדה מהלומדים סביבו. ופעם חשבנו שלקנות ילקוטים, מחברות וספרים זו הוצאה יקרה. ומה עושה משפחה עם 5 ילדים? ויותר מכך?

נראה, שהפלטפורמה האינטרנטית של בי"ס חב"ד דומה לזו בה נתנסינו בשיעור "טכנולוגיות ידע בחינוך" עם ד"ר קורץ. השיעור מתנהל על מסך המפוצל לשלושה חלקים. השטח הרחב הוא הלוח, והמורה יכול לכתוב ולצייר עליו, או להעלות מצגות וקטעי וידיאו; בחלון השני, הווידיאו, נראים המורה או התלמיד שקיבל ממנו את רשות הדיבור, והחלון השלישי הוא תיבת צ'ט רגילה, שהתלמידים יכולים להקליד בה באופן חופשי בזמן השיעור, להגיב או לבקש את רשות הדיבור מהמורה, השולט במערכת, כך שיופיעו בווידיאו וקולם יישמע.

וכמו שאמרנו במשוב להתנסות שלנו בלמידה מרחוק - זה טוב רק כשיש הצדקה אמיתית וצורך של ממש. אם זה נעשה רק לשם גיוון הלמידה, הרי שהקשיים הטכניים פוגעים בהשגת המטרות הפדגוגיות.
כך זה נראה במקרה של חב"ד - לילדים הלומדים במסגרת הזו אין חברים ואין מוסד חינוכי חב"די מתאים, במקומות שהם נמצאים בהם. כך שבית הספר הוירטואלי נותן להם לא רק את הלימוד והידע, אלא גם את החוויה החברתית.

כשאנחנו כאן מדברים על 'בית ספר מתוקשב' האם אנחנו לוקחים בחשבון גם את המטרות החברתיות שהמוסד החינוכי נועד למלא? לילדי חב"ד זה נראה טבעי לשבת מול המחשב במסיבת יום הולדת לחבר שלהם, שנמצא בקצה אחר של העולם (את הממתקים הם מביאים בעצמם ולעצמם) ונראה שזה אפילו לא פוגם בערך המסיבה. אבל זה כנראה רק בגלל החסך החברתי של הילדים בפינות הנידחות של תבל.
יחד עם זאת, מעידים הילדים, כי השיא האמיתי של שנת הלימודים מתרחש דווקא בחופש הגדול כשרבים מהילדים טסים לביקור השנתי בישראל וזוכים סוף סוף להיפגש גם פנים אל פנים.

התחלתי עם "אל המעיין" וסגרתי עם זרם החינוך החרדי - בדוגמא לניצול מעניין של טכנולוגיה. אך האם כשהפדגוגיה לא משתנה אפשר בכל זאת לדבר על חדשנות חינוכית?

חוקי המשחק החברתי משתנים. האם הם מתאימים לי?

אני יכולה לרצות ולדמיין את עצמי בעולם המציאותי מנהלת קשרים חברתיים ענפים וסוערים, אבל למעשה, יש לי מספר די מצומצם של חברים וחברות קרובים - חברי נפש של ממש. בעולם המקוון - כל הצעת חברות שנשלחת אלי בפייסבוק מעוררת אצלי דילמה. אני לא מיד מאשרת, לרוב אפילו לא עושה משהו יזום על מנת לדחות באופן אקטיבי את ההזמנה. אני באמת מתלבטת. הרחבת מעגל חברי המקוונים אינה עניין של מה בכך עבורי. בתי מודיעה לי אחת לכמה ימים באושר וגאווה מה מניין חבריה העדכני, ואילו אני נבעתת ומרגישה (אולי באופן פרדוקסלי), שלא נפתחות בפני עוד אפשרויות, אלא משהו הולך וסוגר עלי, גוזל את חירותי.
אני מניחה, שיש לעובדה שחלק ממציעי החברות הם תלמידי לשעבר. בעולם ה"אמיתי" הגבולות מאוד ברורים. גם אם אין "דיסטנס" שמקורו בגיל/ כבוד ושאר גינונים, הרי שהכללים מוכרים. הרשת החברתית מבלבלת אותי. זה לא מובן לי מאליו השיתוף הזה.

מוצא המינים

ה"פייסבוק" פוגע בהישגים לימודיים

רגע לפני שהתלמידים (גם מקרב בני ביתי) חוזרים לבתי הספר, ואחרי שנידנדתי כל החופשה לעזוב את המחשב ולהכין כבר את שיעורי הבית, הנה אוששה אקדמית דאגתי, לפיה הפעילות ב"פייסבוק" פוגעת בהישגים הלימודיים.
ב"הארץ" (13.4.09) סופר על מחקר אמריקאי לפיו, גולשי הרשת החברתית "פייסבוק" עשויים ליהנות מתחושת פופולריות וירטואלית, אך הפעילות האינטנסיבית ברשת פוגעת בסיכוייהם להצליח בבחינות. מסתבר, שסטודנטים שגולשים בפייסבוק מדי יום מפגרים בעשרים נקודות בממוצע אחרי סטודנטים שאינם חברים ברשת. זה באמת לא מפתיע. אם הסטודנטים מעבירים את זמנם ברכישת חברים, בצ'אטים וב"נדנוד" לאחרים באתר לא נשאר להם הרבה זמן להשקיע בלימודים. כאמור, עכשיו הרטינות האמהיות קיבלו גושפנקא. אני אתחיל לחשוב ברצינות על קריירה מדעית.

פלאי הטבע על מסך המחשב

הגם שאינני צפרית דגולה, הצליחו חברי לקרב אותי לתחום, וזאת הודות ליכולת הנדירה להיות, למעשה, שותפה (גם אם פאסיבית) לחקר התנשמות בישראל. איך זה מתאפשר?

בימים אלו החל שידור online מקן התנשמות בקיבוץ טירת צבי, בעמק בית שאן. התנשמת מקננת במגדל המים של הקיבוץ, הטילה 7 ביצים, הראשונה צפויה לבקוע בימים אלו, ומדי יומיים תבקע ביצה נוספת.ניתן לצפות בתופעה מרתקת זו בקישורית:http://video.tau.ac.il/General/birds

זהו חלק מהפרויקט הלאומי המשותף לאוניברסיטת תל אביב, החברה להגנת הטבע, המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות. וכאמור - כל אחד יכול להיות שותף לו הודות לטכנולוגיה.

סרטון אחד שווה אלף מילים

הסרטון לקוח מתוך yoytube. עשה אותו מייק, בחור עם הפרעת ADHD. הוא מנסה להבהיר מה קורה לו בראש. בחור נורמטיבי, כישרוני ומאוד כן. אין ספק, שצפייה בסרטון הקצר מבהירה יותר מאלף מילים מהי 'הפרעת קשב וריכוז' (הנושא בו אני מתמקדת בקורס "מידענות אקדמית").
השימוש שעושה מייק במדיה - הוידאו והאינטרנט - נראה לי גאוני ומתבקש.

ברוכים הבאים

תובנות הן משהו נרכש ומתפתח. הבנה בונים. בתחום טכנולוגיות הידע המתפתחות ומשתנות במהירות, נראה כי התובנות של היום עשויות כבר מחר להיות אנכרוניסטיות. כטירונית בתחום אני מנסה לצמצם פערים ולהדביק את הקצב. מקווה להיות רלבנטית גם מחר.

גם אם תובנותי אינן מגובשות דין, עצם העלאת הדברים כאן על הכתב - באופן מתומצת ופומבי - זו התנסות מחדדת מודעות. מקווה שגם מעניינת.