2/16/2010

מחשב/ות - לעת סיום החלק הלימודי של הכתיבה בבלוג

חלקו הפורמלי של בלוג הלמידה שלי מגיע לסיומו. להלן כמה הרהורים רפלקטיביים:

מבין המטלות אותן היה עלי לבצע במהלך לימודי האקדמיים – הכתיבה בבלוג היתה המשמעותית לי ביותר.
למעשה, פתחתי את הבלוג הזה עוד לפני שהוטלה עלי המשימה, וזאת בהשראת 'בלוג מגמת תקשוב ולמידה' אותו מנהלת ד"ר קורץ. מעבר להתנסות שבעצם פתיחתו לא ידעתי אז איזה תוכן אצק בו.
אקדים ואומר, שמצאתי מלכתחילה את הכלי הטכנולוגי הזה ידידותי ומשמעותי ללמידה, ולא בכדי גם בחרתי בו כנושא לחקר בעבודת הגמר שלי.

אני אוהבת לכתוב במגוון הקשרים יצירתיים-חופשיים. הכתיבה בבלוג איפשרה לי, מחד, לגבש את מחשבותי באמצעות כתיבה בה אני שולטת היטב, ומאידך – שמה לי גבולות וחייבה אותי להיות ממוקדת מתמיד.
הצורך לתקשר עם מגוון קהלים (לא ידוע או מוכר) ולכתוב באופן בהיר רשומה קצרה יחסית סביב נושאים מוגדרים בסופו של דבר – היתה מיומנות שהיה עלי לסגל ולהתרגל אליה עם הזמן.

אני חושבת, וחשתי כך גם לאורך כל התקופה – שהכתיבה בבלוג איפשרה העמקה משמעותית בתכנים הקשורים ללמידה מתוקשבת. זו היתה למעשה רפלקציה מתמשכת (גם אם לא קראנו לזה כך) שהשביחה את הלמידה.

הכתיבה בבלוג קידמה אותי מקצועית, בעיקר לנוכח העובדה שהיה עלי לחדד את חושי, להתעדכן, להרחיב את תחומי העניין שלי בכל הקשור לתקשוב ולמידה והכל תחת העילה 'כדי שהיה לי על מה לכתוב'.
קראתי, מה שלא הייתי עושה אולי בשקיקה כזו אלמלא הכתיבה בבלוג, את המדורים הטכנולוגיים בעיתונות (בעיקר המקוונת), קראתי הרבה מאוד ברשת – לא רק בלוגים של עמיתי למגמה, אלא גם של 'פיגורות' בתחום התקשוב, וכמובן – קראתי מאמרים ומחקרים. לא לכולם התייחסתי בסופו של דבר ברשומותי, אך ללא ספק יצאתי נישכרת גם משלבי הגרייה טרום הכתיבה בבלוג.
כשאני בוחנת עכשיו על מה כתבתי – אני מרגישה שבחלק מהרשומות "נסחפתי" לכיוון אישי מידי. יחד עם זאת, אני מרגישה שכדי להיטיב לפעול גם בהקשרים אחרים אני קודם כל מנסה ליצור איזה שהיא אינטימיות.
אולי זה היה לי חשוב שבעתיים לנוכח העובדה שדברי לא מופנים לנמענים ספיציפיים מוכרים. אולי, באופן לא מודע, ניסיתי ליצור לעצמי סביבה יותר "בייתית" במרחב העצום והמנוכר.

תחילה התעלמתי מכך שיש מישהו שקורא את הגיגי. אח"כ התחלתי להתלהב מהרעיון שיש לי קוראים שאף טורחים ומגיבים. קוראי הנאמנים היו מקבלים הודעות במייל על כל רשומה חדשה שכתבתי. על חלק מהרשומות קיבלתי דווקא תגובות טלפוניות או FTF...
בן זוגי (שגם הוא זכה להיות 'סלב' בבלוג שלי) הפיץ את דבר קיומו בקרב חבריו לעבודה. תחילה התביישתי נורא ומחיתי על הפרסום בתחושה שאולי הבלוג לא די מענין או מקצועי. התגובות שקיבלתי הפיגו את חששותי.

לא מצאתי את הבלוג מתאים לניהול שיח ולכן כמעט כל התגובות שקיבלתי לא זכו במכוון לתגובה כתובה מצידי. אני מרגישה שאם הייתי עושה זאת, היה בכך מן האילוץ, המלאכותיות והניסיון להרשים או לזכות בעוד נקודות זכות בהערכת הבלוג.
לא אהבתי חלק מהתגובות של עמיתי למגמה, שיותר משהגיבו – רצו להשמיע ולהרשים גם כן. נתרתעתי מגילויי הזיוף.
סיבה נוספת לאי פיתוח דיאלוג במסגרת התגובות נובעת מהסבירות הנמוכה שמי שכתב תגובה (ואינו עמית שלי למגמה) – יכנס שוב לבלוג שלי כדי לראות אם הישבתי. אל רוב הבלוגים שקראתי ברשת הגעתי ממש במקרה (תוך גלישה מאתר לאתר). היו פעמים שהשארתי תגובה, וממש לא עלה על דעתי שצריך להתפתח מזה שיח. לכך יש פלטפורמות ייעודיות אחרות.
לסיכום עניין התגובות – אני כן חושבת שיש לחייב באיזה שהוא אופן את כל תלמידי המגמה לכתוב תגובות בבלוגים של עמיתיהם. אני מניחה שרובנו – מי יותר מי פחות – חווה רק טעימות של 'טוקבקים'. מאוד מעניין לראות מה קורה עם שטף של תגובות (או לפחות יותר מתגובה אחת לרשומה בממוצע).

קושי נוסף מצאתי בהתאמת הכלי לניהול ידע אישי. כבר הבעתי זאת בעבר בע"פ, ואני חוזרת על כך גם בכתב. יתכן, שאם הבלוג היה באמת מתפתח באופן אישי שלי ולא על פי מחוון לימודי, הייתי מוצאת לנכון להשתמש בו כמרכז ידע הנראה לי רלבנטי.
המסגרת הלימודית חייבה אותי להציג דרך הבלוג דברים מסויימים בלבד. היתה לי גם בעיה עם ההצגה של העבודות האקדמיות (ועל אף ההערכות הטובות להן זכו, לא חשפתי את ציוניהן).
התקלה החמורה שארעה לאחרונה במחשב שלי, חיזקה בי את ההכרה שיש כן לעשות שימוש משמעותי יותר בטכנולוגיות ה"ענן" למינהן. השאלה אם לשתף בידע שלי את הרבים.

ההערכה המעצבת שקיבלתי על הבלוג מעט בלמה אותי בכתיבה. קודם כל, מעצם זה שהיא הזכירה לי שעם כל הכבוד להנאה שלי, מדובר כאן במטלה לימודית נושאת ציון.
שנית, היה משהו במחוון הכל כך מפורט שקצת עיקר אצלי את חופשיות הכתיבה. וזו נתפסת בעיני כיתרון חשוב שמאפשר הכלי, גם בהקשרי למידה.
בגלל שאני מרגישה שהכלי הזה כל כך מתאים לי, עד כדי חלק ממני - משוב והערכה נתפסים כביקורת על מי שאני.
אני רוצה להמשיך לכתוב בבלוג. אני חשה הקלה מסויימת מהאפשרות שאוכל אף יותר לסטות אסוציאטיבית מתחומים טהורים של שילוב תקשוב בלמידה.

אני חושבת שחלק מההתלהבות של הכתיבה בבלוג נבע גם מן הראשוניות – מהידיעה שעמיתי למגמה ואני שותפים להתנסות חדשנית, ושזו עומדת למחקר.

אני מרגישה שהכתיבה בבלוג הביאה אותי לרמות הגבוהות של מיומנויות הלמידה – על פי כל טקסונומיה שהיא.

אני עושה שימוש בבלוגים לצרכים שונים במסגרת עבודתי בבית הספר. וכאמור – בחרתי בטכנולוגיה זו גם לחקר הגמר שלי. זה אומר הכל, לא?

תודה לד"ר קורץ על ההתנסות הכל כך משמעותית. תודה לעמיתים שלי על התגובות. תודה לעשרות מיליוני הגולשים ברשת שקראו את הגיגי והתביישו להגיב.

משוב עמיתים: דורית סלע כותבת

עמית , עמיתתי !

בשנה החולפת בה הייתי עמיתה המלווה את כתיבתך בבלוג, בקריאה ובשיחות בע"פ בינינו, מצאתי עצמי נתרמת לא מעט מהגיגיך ומהתהליך הלימודי שלך, שהשתקף בהם. בצעדים מדודים ושקולים נכנסת לעובי הקורה ובחנת את האפשריות הגלומות בטכנולוגיה זו עבורך, והתוצר המעניין והמגוון שיצרת, משקף את התהליך האישי והייחודי שלך.
ה"הגדרה" המופיעה בכותרת – מחשב/ות –המקורית ובעלת המשמעות, יושמה על ידך בכישרון רב. אכן בלוג הלמידה שלך עשיר בתכנים, במחשבות, בקישורים והקשרים, בדילמות ושאלות, בתיאור חוויות אישיות ומקצועיות ועוד... שהחוט המקשר בין כולם הוא העולם המתוקשב העשיר והרחב.
כצופה מן הצד "חוויתי" יחד אתך ה"קשר שהתפתח" בינך ובין הטכנולוגיה הזו, שאפשרה לך לתת דרור למחשבותיך ולשתף בהן את "כל העולם" ואף ליישמה במסגרת עבודתך. (איזה כיף!)
נראה לי שלדיאלוג ההדדי בינינו באמצעות התגובות, היה ערך רב לצד הדיאלוג הישיר עליו לא ויתרנו. ואי אפשר שלא להתייחס גם לצד הוויזואלי, שהינו בעל משמעות לא פחותה במדיה בה אנו עוסקות - גם לגביו נתת את הדעת ובחרת בתכנים חזותיים מיוחדים ורלוונטים לתוכן.
אני מקווה ומאחלת לך (ולי, ולכל מי שנהנה מעיון בבלוג שלך) שתמשיכי "לתחזק" את הבלוג ולשתף במחשב/ותיך!
בהצלחה בידידות והערכה רבה,
דורית

2/14/2010

סגירת מעגל

את הרשומה הזו אני כותבת שלא מהמחשב האישי שלי. זה נמצא ב"בית חולים" למחשבים סוררים אחרי שאובחן כלוקה בתיסמונת פגיעה כרונית בדיסק הקשיח. למראה הודעת השגיאה שהתנוססה על המסך עם פתיחת המחשב יבבתי כמו שלא עשיתי מזמן. תחושה של תיסכול, חוסר אונים רגשום אשם והלקאה עצמית לנוכח העובדה שלא הקפדתי לגבות את החומרים שלי. אני נושאת בימים אלה תפילה, ממש לא חרישית, שהתקלה תטופל והחומרים ישוחזרו. אני לא רוצה לחשוב על תסריט אחר.
אז למה 'סגירת מעגל'? את המחשב הנייד שלי קנה לי בן זוגי לרגל התחלת לימודי. האין זה סימבולי שהוא (המחשב) מקרטע לרגל סיומם?
רבות דיברנו, כתבנו והגינו במקומה של הטכנולוגיה בשדה החינוך של המאה ה-21. דנו באוריינות מרחבית וחזותית, בחשיבה מסתעפת, בלמידה שיתופית, בפוטנציאל הגלום בשילוב כלים שונים בלמידה והוראה.... על הכל, רק לא על זה שכלום לא שווה ולא יקרה במקרה של תקלות או עיכובים טכניים.
"מחלתו" של המחשב שלי והפרידה הכפויה שלי ממנו, הבהירה לי באחת כמה הוא דומיננטי בחיי. היום ביום האהבה, אני מייחלת לחידוש הזוגיות שלי איתו.

2/10/2010

חבל"ז על ה-buzz

מאז שהתחלתי ללמוד טכנולוגיות ידע ולמידה, אני נותנת דעתי לחידושים טכנולוגיים, שהיו בעבר אולי 'עוברים לידי', ואולי הייתי נחשפת לשימוש בהם בשיהוי מה.
איזה התרגשות להיות עדה "בשידור חי" לכניסתה של עוד טכנולוגיה, שלבטח תתפוס אחיזה בקרב ההמונים, כמו כל יישומי גוגל. אני לא עתידנית, אבל מניחה שגם פוטנציאל סביבה זו ללמידה והוראה יבחן בהמשך. אני באמת מחכה בקוצר רוח להתנסות החדשנית. אולי ההתיידדות עם הטכנולוגיה, שיש בה גם מסממני הרשת החברתית, כבר משלבי הטמעתה הראשוניים בארץ תהיה לי לעזר (להבדיל מה-facebook שלגביו נראה כי 'פספסתי את הרכבת').
הסרטון התדמיתי הזה נותן טעימה לאפשרויות הגלומות ב-buzz של google:

2/09/2010

פורום רומאנויות

(פורום רומאנום = מרכז רומא העתיקה. פורום אמנויות = זה שקם השבוע).
באחת מרשומותי הקודמות הבטחתי לדווח אודות פיתוח האתר הבית ספרי עליו אני אמונה (www.artschool.co.il). זה תהליך מרתק – גם מהבחינה האירגונית, אך בהחלט גם מהבחינה המקצועית/טכנולוגית/תקשובית.

אחרי תהליך לא פשוט, הורחב מעגל בעלי ההרשאה להעלאת תכנים לאתר. בכך הוגשם אחד היעדים הבסיסיים. הדבר מאפשר הרחבת התכנים, עדכונם התכוף והדינאמי וגם את תחושת השייכות והרלבנטיות של האתר לקהילה כולה.

בימים אלה נפתחה אופציה לניהול פורומים לימודיים באתר. כיוון שכבר כתבתי בעבר בהקשר בניית האתר כי "סוף מעשה במחשבה תחילה", גם לפתיחת הפורומים התקיימה הכנה עם אנשי הצוות הרלבנטיים.
בהנחייתי את ציבור המורים נעזרתי במאמרה של ד"ר גילה קורץ אודות הנחיית קבוצת לימוד מקוונת. אני מקווה שפיתוח המודעות והנחלת הכללים לשיח המקוון יהפכו את הפורומים מראשיתם למועילים למטרותיהם.
אני מרגישה שפתיחת הפורומים הגיעה במועדה: לאחר חודשים של תקשורת חד כיוונית בצורת הודעות מהמורים לתלמידים ולהוריהם, הורגש כבר 'צמא' של כל השותפים באירגון – מורים ותלמידים כאחד לנהל דרך האתר הבית ספרי גם אינטראקציה דו כיוונית.
ישנן עדיין סוגיות טכניות שלא באו לידי פתרון עם החברה בונת האתר (כמו אירגון ההודעות בפורום, שלטעמי לא די מבהיר את מידרג התגובות; העדר האפשרות של תלמיד למחוק או לתקן את הודעתו שלו ועוד). על אף החסרונות הללו ואחרים, הפורומים יצאו לדרך ויהיה מעניין לעקוב אחר התפתחותם.
ואולי הם יהיו מקום מרכזי כמו הפורום הרומאי. "גם אמנויות - אימפריה!"

חבר מביא חבר

קראתי, שעל פי מאמר שפורסם בבריטניה בראשית שנות ה-90, מבנה המוח שלנו מאפשר לנו לקיים יחסיים חברתיים יציבים עם כ-150 אנשים בממוצע. זה כמובן היה תקף לעולם הממשי שלפני האינטרנט. השאלה אם זה נכון גם לגבי הרשתות החברתיות. לרוב הנערים והנערות יש הרבה יותר מ-150 חברים ב'פייסבוק'. מה זה אומר? שעם רובם אין להם קשר משמעותי?
אני נזכרת במחקרה של ד"ר יפה בן-עמי בו שאלה אם הטכנולוגיה היא הרחבה של היכולות הקוגניטיביות האנושיות. אם ברשת ניתן לקיים יחסים משמעותיים עם יותר מ-150 אנשים, הרי שזו עדות לכף שהטכנולוגיה אכן מרחיבה את היכולות האנושיות. השאלה היא מהם 'יחסים משמעותיים'. אני חוששת שאין לכך הגדרה מוסכמת וחד משמעית. בדיוק כמו של'למידה משמעותית' אין קריטריונים מובחנים. אי הבהירות לגבי המושג היא אחד המכשולים להערכת טכנולוגיות למידה.
ועוד עניין על 'פייסבוק' ויחסים חברתיים - לאחרונה הייתי עדה לשני מיזמים קולנועיים שזה הנושא שבמוקדם. האחד הוא פרי יוזמתו של תלמידי עידו בתר פוקר, שבחר להתמקד בנושא המורכב בסרט הגמר הדוקומנטרי שלו במגמת הקולנוע. במסגרת התחקיר הוא פנה במכתב מרגש לנשיא המדינה שמעון פרס, בתקווה שהלה יסכים להתראיין לסרטו. זה יכול להיות מרתק לשמוע את הנשיא בוחן את מאפייני היחסים החברתיים לאורך הדורות. ודווקא אותו, בהיותו אדם מבוגר מחד, אך מעודד חדשנות טכנולוגית מאידך.
אני מקווה שפנייתו של עידו תענה בחיוב.

2/04/2010

עצומה - אז מה?

כולנו מקבלים חדשות לבקרים הודעות במייל המבקשות מאיתנו להוסיף את חתימתנו על עצומות בשלל נושאים, בהם נדרשת לדעת יוזמי העצומה מעורבות אזרחית. כבר הגנתי בחתימתי על חוף פלמחים, הכנסתי שלל תרופות לסל הלאומי, פתחתי את מעבר קרני ולמחרת סגרתי את מעבר ארז. אין לי מושג מה עושים היזמים - אם בכלל - עם רשימות החותמים. ואולי זה לא כל כך משנה, כי עצם ההסברה והעלאת המודעות לנושא הנדון הם כבר הישג עצום (מה).

גל של התרגשות עבר לאחרונה ברשת סביב מכתבם המונחה של תלמידי יאיר לפיד בדבר חוסר היכולת של בני שכבות אוכלוסיה שלמות להצטרף למסעות בני הנוער לפולין. מבלי להתייחס כאן לגופו של ענין (ויש לי הסתייגות מסויימת מ'מסעות' אלה...) - אני חושבת, כמורה לאזרחות, שהתלמידים הללו למדו שיעור מדהים בלקיחת יוזמה וחוו את כוחם של האזרחים להשפיע בחברה דמוקרטית. הם הבינו יותר מכל מלל שהיה נאמר בין כותלי הכיתה את כוחה של התקשורת. כולנו גם מבינים שבכלל לא מזיק שהמורה לתקשורת הוא גם סלבריטאי (ואולי או טו טו פוליטיקאי).

קראתי את רשומתה של דורית סלע הקוראת לחתום על עצומת התלמידים לעיל, ובעקבותיה נכנסתי לראשונה לאתר "עצומה" - המספק את הפלטפורמה לעצומות האינטרנטיות. חיפשתי את אלו העוסקות בענייני חינוך ואני מבקשת מכם שלא לחתום על העצומה הבאה היוצאת נגד מיחשוב בבתי הספר. ואולי אפתח עצומה משלי בה יהיה כתוב: גם אתם חושבים שבשימוש באינטרנט לצורך יציאה נגדו יש מן הפרדוקס?!

2/01/2010

הרהורים כתובים על כתב

בדבר אחד בנוגע לעתידו של בני אני יכולה להיות בטוחה – הוא לא יהיה סופר סת"ם (אגב, אני מקווה שגם לא סתם סופר). יש לו כתב יד איום ונורא. מלאכת כתיבת האותיות מכבידה עליו ומכאן שתוצריו הכתובים והמתומצתים מביכים משהו, ובודאי שלא תואמים את יכולותיו המילוליות.
לעומת שיעורי הבית והכתיבה בכיתה, את העבודות ה"גדולות" נידרשים התלמידים להגיש כשהן מוקלדות במחשב. אף אחד לא ממש מלמד אותם את מיומנות ההקלדה והכתיבה במעבד התמלילים.
כמו כתיבה תמה ביד, גם טכניקת הקלדה היא דבר נרכש, המשתכלל ומשתפר עם ההתנסות. הבעיה היא שכמו בתחומים אחרים – האימון בפעולה בה לא מיומנים עלול להיות מתיש ומתסכל, ולכן נמנעים ממנו.
יש מחקרים רבים אודות קריאה מדפוס לעומת קריאת טקסט דיגיטלי. אני שואלת אם קיימים מחקרים לגבי כתיבה דיגיטלית לעומת כתיבה ידנית? האם התהליכים הקוגניטיביים הם שונים כשאנחנו מציירים את האותיות בידנו לעומת מקישים על אותיות המקלדת?
אני מנסה לבחון את עצמי – האם כשאני לומדת למבחן, הלמידה שלי משמעותית יותר כשאני כותבת לעצמי הערות במחשב, או בכתב יד על נייר? אין לי תשובה חד משמעית, אם היא בכלל אפשרית לאור העובדה שמעורבים כאן עוד מישתנים רבים.
אני נוטה לחשוב, שאם התוצר הכתוב אמור להיות ייצוגי ומהוקצע בניסוחו – אטה כמובן לאופציה הדיגיטלית, המאפשרת לי בנוחות לשכתב ולערוך את הטקסט.
את הערותי הקצרות למאמרים שאני קוראת למבחן הגדול שיערך מחרתיים אני כותבת בכתב יד. הכתיבה הידנית הופכת את הפעולה למשהו פחות אוטומטי ומחייבת אותי להפעיל סוג של חשיבה. המשחקים הקליגרפיים המתאפשרים במהירות (שינוי גודל של מילים וכו') גם מהווים עזר ויזואלי להיזכרות בתכנים.
לסיכום, זה כאילו נורא ברור שכולם יודעים להקליד מהר במחשב, ולא כך הוא הדבר. זה עוד היבט של אוריינות דיגיטלית שיש לתת עליו את הדעת.
אני בטוחה שאחוז מסויים מהמקרים בהם היה קשה להטמיע טכנולוגיות מחשב למיניהן נבע מהעדר שליטה בעניינים בסיסיים כגון דא. אי אפשר להתעלם מכך. יתכן שבעוד כמה שנים – כשהכתיבה ביד תהיה נחלתם של מיני 'סופרי סת"ם' הסוגייה הזו כבר תהיה מגוחכת ומיותרת.

1/28/2010

המשיח ישלח הודעה בפייסבוק


בחודש פברואר יצויין בישראל יום "האינטרנט הבטוח". בימים אלה אני דולה ברשת (בזהירות ושמירה על כללי בטיחות כמובן) חומרים בהם ניתן יהיה להשתמש במסגרת ההסברה בכיתות בית הספר. כך מצאתי את הסרטון הזה. הרב מסביר בשלל אמצעים, דרמטיים וקומיים מדוע המחשב, האינטרנט, והפייסבוק בפרט מסוכנים ופסולים. אחת השאלות המעניינות העולות מהצפייה, היא מי העלה את ההרצאה למדיה ה'משוקצת' ומי קהל היעד של הסרטון הזה. לכיתתי אראה אותו לא במסגרת הדיון בסכנות שברשת, אלא אולי כשנעסוק ב-רטוריקה או נדון בקונפליקטים תרבותיים בישראל.

1/26/2010

מי אני ומה שמי - על אנונימיות ברשת

הבלוג שלי אמנם לא להיט היסטרי בקרב הגולשים ברשת, ובכל זאת אחת לכמה זמן נשתלת בו תגובה. רוב המגיבים מזדהים בשמם (זה עדיין לא אומר שאני מכירה אותם), וחלק מגיבים באופן אנונימי. חוץ מזה שזה מסקרן מאוד לדעת מי מאחורי הטוקבק, זה בינתיים לא ממש קריטי עבורי להתחקות אחר זהות הכותבים, שכן לשמחתי התגובות להן זכיתי עד היום הן חיוביות, מפרגנות או סתם ענייניות.
כיוון שמחקר הסיום שלי עוסק בשימוש ב-בלוג בהקשרי למידה, אצטרך לתת את הדעת לגבי האופן בו עושים הלומדים שימוש ביכולת להגיב על הרשומות. האם יש לחייב אותם להגיב בשמם? האם גם במסגרת למידה פורמלית יש לאפשר תגובות אנונימיות? עוד לא החלטתי. אני מאמינה שזו תצטרך להיות החלטה משותפת שלי ושל התלמידים.
נושא החקר שלי מביא אותי לקרוא ביתר עיון 'טוקבקים' של ידיעות חדשותיות באינטרנט. אין ספק, שפרשת התביעה האקטואלית נגד הגב' נתניהו משמשת כר נרחב להגיגי כל עילגי האומה. חלק מהדברים הנכתבים הם בגדר דיבה לשמה. הכל ידוע, אלא שנתניהו הנתבעת הגישה תביעה נגד "מעריב" והעיתונאי בן כספית על הוצאת לשון הרע בגין פירסום כוזב הקשור בעקיפין לפרשת התביעה.
מה שאני רוצה לומר הוא, שגם בתגובות חלק מהגולשים לכתבות ברשת יש משום עבירה פלילית. כדאי לדעת, שהעובדה שאנשים מגיבים בעילום שם לא מגינה עליהם, שכן בתי המשפט יכולים לחייב את ספקיות האינטרנט לחשוף את פרטיהם של גולשים ומנויים.
אני יודעת שהוגשה בכנסת הצעת חוק לאסור טוקבקים אנונימיים, וזאת כדי להרתיע את המשמיצים ולהקל על חשיפתם במקרה של דיבה.
רציונאלית ברור לי שזהותי ידועה וטביעות אצבעותי גלויות (בודאי לספקיות האינטרנט) גם כשאני לא מסגירה את זהותי ברשת. אני חושבת שכולנו פועלים ברשת עם הדחקה והתעלמות מסויימת. אולי כמו המשתתפים ב"אח הגדול" שלומדים לחיות עם התיעוד המתמיד של כל פעולה.
לפני כמה שנים נכנסה בתי, אז בת 10, לאחד הפורומים של אתר "ערוץ הילדים". כיוון שהשעה היתה מאוחרת למדי, היא לא מצאה שם שותפים לשיח. ההודעות שכתבה בפורום (תחת השם הבדוי 'מאיה') היו בנוסח "אין לי אם מי לדבר…", "טוב, אם ככה אז לא תראו אותי יותר", וכשממש התייאשה היתה פרובוקטיבית אף יותר "אין טעם בכלום אם אין עם מי לדבר", "שלום לכולם ולא להתראות"… בקיצור – הגיגים מטופשים של ילדה משועממת.
בחלוף כשעה קיבלנו טלפון ממשטרת רחובות. קצין המשטרה ביקש לברר מי מיושבי הבית גלש באינטרנט בשעה האחרונה ורק אחרי שיחה ארוכה איתנו – ההורים, השתכנע שלא מדובר במישהו המשדר אותות מצוקה ומבשר באינטרנט על כוונתו לשים קץ לחייו. מדבריו הבנו, שגם ניידת משטרה כבר היתה בדרך אלינו הביתה.
האירוע היה טראומטי למדי. ניבהלנו כולנו כהוגן. עד עכשיו לא ברור לי ממה יותר. מחד, שמחנו לדעת שיש לפורומים ב'ערוץ הילדים' ניהול ופיקוח וגם לגלות שמשטרת ישראל מתייחסת ברצינות גם למסרים ברשת. אך יחד עם הביטחון שבסביבת הגלישה המוגנת, התפכחנו באחת מאשליית האנונימיות.
עכשיו אתם מוזמנים להגיב. ראו הוזהרתם.

1/22/2010

ה"לודיסטים" של המאה ה-21

תהליך כתיבת התעודות בבית הספר הפך סוף סוף למתוקשב לגמרי. באמצעות תוכנת המשו"ב שכל מורה התקין בביתו – כל אחד מזין את ציוניו והערכותיו, ואלו מתנקזים לתעודת הערכה אחת לתלמיד. עד לא מזמן (4 שנים), התהליך היה ידני, רב שלבי ומייגע. כל המורים המקצועיים היו כותבים את ציוניהם על גבי דף. אני המחנכת הייתי מעתיקה את כל הציונים על גבי טיוטת תעודה, ומגישה אותה למנהלת בית הספר לבדיקה. זו היתה מעירה את הערותיה בכתב יד. בשלב האחרון – הייתי מעתיקה את טיוטת התעודה "על נקי". אם לא טעיתי בהליך ההעתקה, הרי שתוך דקות ארוכות ומעייפות הייתי משלימה העתקת תעודה אחת.
ההליך הסיזיפי הזה נמשך בבית הספר גם כשניתן היה ליעלו או למחשבו ולו חלקית. בתי ספר אחרים בארץ כבר הנפיקו תעודות באמצעות המחשב, ואילו אצלנו עבודת הכפיים גובתה בלא מעט טיעונים אידאולוגיים: 'זה יותר אישי כשזה בכתב יד', 'ככה המחנכת עוברת באופן יותר יסודי על הדיווחים', 'אנחנו מיוחדים בתשומת הלב שאנחנו מעניקים' ועוד ועוד.
גם היום – כשהמהלך הפך, כאמור, למתוקשב, יש מי שמתנגדים לו, או נרתעים מפניו. אין ספק שההתמודדות עם החדשנות הטכנולוגית הזו והאחרות המתהוות בבית הספר (כמו למשל – אתר האינטנרנט הבית ספרי) דורשת סוג של מאמץ. חברי האירגון נדרשים להתאים עצמם אל החידושים במהירות ויעילות. מעבר לצורך להתגבר על הקשיים הטכניים, הרי שיש כאן גם התמודדות פסיכולוגית לא פשוטה – הצורך להיות עדכני, לעמוד ב"תחרות" מול השותפים האחרים, לשנות דפוסי עבודה בכורח, ובעיקר - ניסיון שלא לערער את המעמד הברור אותו רכשו בעולם המסורתי והבטוח, העולם של טרום השינוי.
אני בטוחה שכמה מעמיתי לצוות היו מוכנים – לו יכלו - גם לעשות מעשים אקטיביים ובוטים על מנת למנוע שילוב טכנולוגיות מחשב בבית הספר.
זה מחזיר אותי למהפכה התעשייתית. עד אליה הייתה הכלכלה מבוססת על עבודת אדמה ועל עבודת כפיים קשה ומאומצת, ויכולת הייצור הייתה מוגבלת. המעבר לכלכלה המתבססת על ייצור תעשייתי, בכמויות גדולות, בעזרת מכונות לא הביא רק לזירוז תהליך הייצור ושיפור איכות המוצרים. להתקדמות התיעוש היה גם צד אחר: הקמת בתי חרושת והשימוש במכונות חדישות נישלו מעבודתם בעלי מלאכה רבים שלא מצאו את מקומם בתהליך הייצור החדש. בעלי מלאכה אלה ביטאו את מצוקתם בהתפרצויות לבתי החרושת ובניסיונות חבלה במכונות החדישות.
להורסי המכונות באנגליה קראו לודיסטים (על שם מנהיגם - נד לוד). אם אני רוצה לשמור על מקום העבודה שלי (...) אמנע מלנקוב בכינוי שנתתי לחבלני התקשוב בבית הספר.

1/15/2010

אני נשואה לעתידן. או: הייתי יכולה להיות מליונרית

בשנת 1990, לפני שהיה פה אינטרנט ועוד לפני שזכיתי להכיר אותו, למד בעלי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון. במסגרת אחד הפרוייקטים הוא הגה רעיון חדשני: מחשב קורא ספרים ואף עיצב אותו. הנה האיש וההמצאה.


המכשיר נראה כספר (ציריו מאפשרים פתיחה וסגירה). מכניסים לתוכו דיסק ואז ניתן לקרוא את הטקסט על גבי הצג, או להאזין לקריאתו.
לשם ההשוואה - כך נראה קורא ספרים דיגיטליים מודרני:



עכשיו תגידו לי אם זה 'פייר'? אתם לא חושבים שמשהו מזכות הראשונים מגיע לאריק להב? ומה עם קצת תגמולים?!...

1/07/2010

אין הבדל מובהק - גרסת סלומון

על פרופ' גבי סלומון שמעתי לראשונה עם תחילת לימודי לתואר השני. המאמרים הראשונים שקראתי אודות למידה משולבת תקשוב היו שלו, כמו גם ספרו "טכנולוגיה וחינוך בעידן המידע", שיצא לאור לפני עשר שנים. הופתעתי לקרוא הבוקר כותרת בעיתון "הארץ" - "פרופ' גבי סלומון, חתן פרס ישראל לחינוך: המחשב לא תורם ללמידה". קביעה נחרצת כזו דרשה ברור מעמיק יותר בגוף הטקסט - האמנם ה"גורו" של שילוב טכנולוגיה בחינוך חזר בו?
אני חושבת שלא. סלומון חוזר ומדגיש, את מה שטען כבר לפני שנים - ששילוב המחשב דורש חשיבה פדגוגית אחרת; שיש הכרח להגדיר מחדש את מטרות החינוך, ולא להטמיע את הטכנולוגיה בדפוסים הבית ספריים הקיימים במתכונם הנוכחית והשמרנית כבר יותר ממאה שנה. הטכנולוגיה אינה חזות הכל - ואין ביכולתה לפתור את כל תחלואי החינוך. אין חידוש בקביעותיו. לוח "חכם" לא עושה תלמידים חכמים.

1/02/2010

האדם סוף סוף לומד ולא רק מתרגש בעידן הטכנולוגי

"האדם הלומד בעידן הטכנולוגי" - זו כותרת הכנס השנתי הנערך על ידי מרכז צ'ייס לטכנולוגיות למידה של האוניברסיטה הפתוחה. הכנס הקרוב יערך ב-10 בפברואר 2010. ההרשמה לכנס החלה וניתן להתרשם מתוכניתו העשירה.
במעט הכנסים המקצועיים בהם השתתפתי עד היום (3 סה"כ), כמו גם בחלק מהקורסים בהם למדתי, התרשמתי שמערכות החינוך טרם גמרו להתרגש מעצם שילוב הטכנולוגיות בהוראה-למידה. הרבה מן המחקרים עסקו בעמדותיהם של הלומדים או מנחי הלמידה המתוקשבת, בחנו את ההבדל בין הישגי לומדים באמצעות הטכנולוגיה לעומת הלומדים בלמידה מסורתית פנים אל פנים. נראה היה, שנקודת המוצא מניחה שזה לא מובן מאליו להשתמש בטכנולוגיה בחינוך, ומכאן שרבים מהמחקרים עסקו בהתרגשות בעצם החדשנות. פחות מדי דובר על איך עושים את זה. פחות מדי דוגמאות יישומיות מגוונות לשילוב משמעותי של טכנולוגיה בחינוך.
והנה, מרפרוף בתכנית הכנס הקרוב, נראה שתחום התקשוב בחינוך צעד צעד משמעותי קדימה. מושבי הכנס השונים על נושאיהם המגוונים מזמנים מפגש עם כלים טכנולוגים חדשים ולקחי הטמעות מעשיות של חדשנות. לא עוד דיבורים תיאורטיים על פוטנציאל, אלא פריסת קשת של אפשרויות, מגרות לאימוץ. עכשיו רק נותר לחכות ולראות אם תחת הכותרות היפות מסתתר גם תוכן אמיתי ומענין.